זה היה ניסוי פוליטי-חברתי מקורי: להפוך קבוצה ללא אדמה לעַם עִם טריטוריה, ולשלב בין רעיון לאומי יהודי לבין חזון חקלאי-קומוניסטי. בשנות ה-30 כבר התנוססו שלטים דו-לשוניים בעיר, ילדים דיברו יידיש בהפסקות, והופעות תיאטרון מילאו את האולם. אבל המציאות הקפואה, המרחק האינסופי והטיהורים הפוליטיים כיבו את החלום עוד לפני שהספיק להתחמם.
עשרים שנה לפני קום המדינה קיבלו היהודים אוטונומיה במחוז נידח של ברית המועצות, כמה עשרות קילומטרים מהגבול עם סין. עיר הבירה של המחוז, בירוביג'אן, שוכנת על נהר בירא, ליד מסילת הרכבת הטרנס סיבירית, והיא נועדה להיות עיר הבירה של המיעוט היהודי נטול המדינה בברית המועצות. אז מה השתבש?
לפני הכול, קצת היסטוריה. מאז המהפכה הבולשביקית של 1917 שאפו המנהיגים הסובייטים להסדיר את מעמדן של הקבוצות האתניות הרבות בברית המועצות, כולל יהודים. אלא שיהודים היו מיעוט שונה מהמיעוטים האחרים בברית המועצות. הסובייטים הגדירו לאומיות על בסיס של שטח ושפה, אך ליהודים הייתה שפה – יידיש – ללא שטח. לכן, כדי לאפשר ליהודים ליהנות מזכויות של מיעוט לאומי, צריך היה לאתר שטח מתאים. נוסף על כך, המחשבה הייתה שיישוב מחדש של יהודים באזור נידח יאפשר להם לזנוח את המקצועות העירוניים והמסחריים לטובת פיתוח האדמה, מה שהיה אידיאל חשוב כשלעצמו בעיני הקומוניסטים.
בנוסף, סטלין רצה, בין היתר, להחליש את התנועה הציונית ולהציג אלטרנטיבה קומוניסטית לחלום הציוני. הוא ראה בבירוביג'אן כלי דיפלומטי שיפנה את הלאומיות היהודית מהשאיפה לירושלים אל מולדת ברית המועצות. לכן צריך היה לאתר מקום ולעודד יהודים להתיישב בו.
מחוז הקרח
במרץ 1928 החליט הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות לייעד שטח לאורך הגבול עם סין להיות מחוז יהודי-חקלאי. יישוב השטח הנידח היה אמור לשאת יתרונות רבים נוספים – לעודד את הכלכלה באזור הזה, במזרח הרחוק של ברית המועצות, ולשמור על הגבול הרגיש-פוליטית מול סין.
התוכנית הראשונית הייתה ליישב שם 100,000 משפחות יהודיות בשטח של 25 מיליון דונם. אבל בפועל מעט מאוד יהודים הסכימו להגר לשם. סיבה אחת לכך היא שמדובר באזור של "קרח נצחי" שבו האדמה קפואה רוב השנה, ורק חלק קטן מהשטח בכלל ניתן להתיישבות, שלא לדבר על חקלאות. לכן בסוף 1932 נמצאו באזור פחות מ-3,000 יהודים, ובין המהגרים החדשים שיעור העוזבים היה גבוה מאוד.
תיאטרון שלום עליכם
המעמד של בירוביג'אן הגיע לשיאו באמצע שנות ה-30 של המאה העשרים ובשנת 1934 הוענק למחוז סטטוס רשמי של אוטונומיה יהודית, מעמד שהיו לו משמעויות סימבוליות ופוליטיות לכל יהודי המדינה. זה אפשר ליהודי ברית המועצות להפוך למיעוט "נורמלי", כמו שאר המיעוטים במדינה, אף על פי שבפועל רובם לא חיו בטריטוריה המיועדת להם. בעיר הוקם תיאטרון "שלום עליכם", הוקמו בתי ספר ביידיש, שלטים ברחוב היו ביידיש וברוסית ונוסד עיתון מקומי בשם "בירָאבידזשאנער שטערן" (כוכב בירוביג'אן), הרואה אור עד היום.
אבל בירוביג'אן לא הצליחה להפוך למרכז החיים היהודיים ברוסיה. היו לכך שתי סיבות עיקריות: החיים במקום היו קשים מנשוא והוא היה מרוחק מאוד מהערים המרכזיות שבהן חיו רוב היהודים (בעיקר מוסקבה וסנקט-פטרבורג). רבים מהיהודים העירוניים הללו לא רצו לעבור לאזור המרוחק והנידח במזרח ברית המועצות ולא היה להם עניין בחיים חקלאיים. הסיבה השנייה הייתה שהשלטונות לא השקיעו במקום כדי להפוך אותו למרכז לאומי ואף פעלו נגדו, למשל במסגרת הטיהורים הגדולים של 1936–1939 שהרסו את מנהיגות בירוביג'אן. אינטלקטואלים נשלחו לגולאג או הוצאו להורג ומוסדות תרבות רבים נסגרו.
אחרי מלחמת העולם השנייה נרשמה לפרק זמן קצר עלייה במספר התושבים במחוז, ובין המהגרים אליו היו גם ניצולי שואה – אבל הרבה מהם עזבו לאחר מכן. בשנים אלה הקהילה הגיעה לשיא של כ‑30,000 תושבים יהודים, שהיו כרבע מהאוכלוסייה הכללית, אך לאחר מכן התרחש סבב טיהורים נוסף, נגד "קוסמופוליטים חסרי שורשים" (בשנים 1948–1952), והקהילה שוב הצטמצמה מאוד.
למרות רצח האינטלקטואלים וסגירת מוסדות התרבות – העיתון היהודי ממשיך לראות אור עד היום.
החייאה מאוחרת
אחרי נפילת המשטר הסובייטי בשנות ה-90 ניסו כמה יהודים ולא-יהודים להחיות את התרבות היהודית בבירוביג'אן באמצעות בניית ספריות, בתי ספר ומוסדות תרבותיים אחרים. אך למרות שחיו בה יהודים, בירוביג'אן לא הפכה למולדת יהודית בברה"מ. למה? אולי הכישלון של הפרויקט הזה מלמד עד כמה חשוב הערך הסמלי והמיתי בהקמת מולדת או אוטונומיה, וכן עד כמה חשובה תפיסת הקדמה של המקום כמגנט להגירה. שכן בניגוד לארץ ישראל, המעבר לבירוביג'אן לא נשא משמעות סמלית וגם לא משמעות של קדמה. לכן, רוב יהודי ברה"מ העדיפו להישאר מודרניים ועירוניים בערים הגדולות של ברית המועצות מאשר לנדוד לאזור ספר מרוחק במסגרת ניסוי ליצירת אומה דוברת יידיש.
כיום מתגוררים בבירוביג'אן כמה אלפי יהודים בלבד, שהם כ-1–5 אחוזים מהאוכלוסייה, ורק מעטים מהם מבקרים בבית הכנסת בקביעות. יחד עם זה, לצד בית הכנסת שעודו פעיל מתקיימים שיעורי יידיש, רדיו יהודי ובית ספר ביידיש. בשנים האחרונות אף מתקיימות יוזמות להחייאת תרבות היידיש גם בקרב לא־יהודים, בניסיון להחזיר קצת מהשפה והמורשת היהודית למקום.