דרום אפריקה נמצאת בכותרות בזמן האחרון בהקשר לא אוהד במיוחד לישראל, אבל אולי תופתעו לשמוע שבדרום אפריקה חיה עד היום קהילה יהודית ותיקה ומבוססת. למעשה, הקהילה היהודית בדרום אפריקה היא הקהילה ה-11 בגודלה בעולם מחוץ לישראל, עם כ-52,000 יהודים נכון לראש השנה התשפ”ב, על פי נתונים שפירסמה הסוכנות היהודית.
יחד עם ואסקו דה גמה
יהודים היו קשורים לדרום אפריקה כבר עם גילויה על ידי האירופאים בסוף המאה ה-15. למגלה הארצות הפורטוגזי ואסקו דה גמה, שהקיף את יבשת אפריקה מדרום בדרכו להודו, היו עוזרים וקרטוגרפים יהודים. כאשר החלו ראשוני האירופאים להתיישב בקצה הדרומי של היבשת בשנת 1652, באזור שמאוחר יותר הוקמה בו העיר קייפטאון, הצטרפו אליהם כמה יהודים שכנראה שמרו על זהותם בסתר שכן הולנד אסרה על יהודים להתיישב שם. ידוע אפילו על שני יהודים ש”הסתננו” ליבשת החדשה והוטבלו לנצרות בחג המולד של שנת 1669.
לאחר שהשליטה במושבת הכף עברה מההולנדים לבריטים בתחילת המאה ה-19 והובטח בה חופש דת, החלו להגיע אליה המתיישבים האנגלים הראשונים – ובתוכם גם 20 יהודים. הקהילה היהודית הראשונה נוסדה בערב יום כיפור של שנת 1841, בבית פרטי, וכמה שנים אחר כך גם הוקם בקייפטאון בית הכנסת הראשון, שנקרא “תקוות ישראל”, על שם מיקומו בכף התקווה הטובה. קהילת תקוות ישראל פועלת עד היום, אם כי מתוך מבנים אחרים, שבאחד מהם, המכונה “בית הכנסת הישן” (Old Shul) ונפתח בשנת 1863, שוכן גם המוזיאון היהודי של דרום אפריקה.
בור גדול מלא ביהלומים
אנשי עסקים וסוחרים יהודים החלו להגיע במספרים הולכים וגדלים לדרום אפריקה, בשל שלל ההזדמנויות העסקיות בארץ החדשה. חלקם הצטרפו לבּוּרים, המתיישבים ההולנדים שהתנגדו לשלטון הבריטי, במסעם הגדול, בשיירות של עגלות, לתוככי היבשת (“הטְרֵק הגדול”), תוך מלחמות בשבטים הילידיים השחורים שישבו שם. חלק מהיהודים אף הצפינו עד זימבבווה שנודעה אז בשם רודזיה וייסדו גם שם קהילה משגשגת.
עם גילוי מרבצי היהלומים בקימברלי שבמרכז היבשת בשנת 1871, והקמת מכרה היהלומים במקום, התגבר זרם ההגירה היהודית. אזור המכרה, שהיה בעבר גבעה שטוחה, נחפר ידנית באיתים ובמכושים והפך לבור עמוק שעומקו מגיע ל-215 מטרים, ויש הטוענים כי הוא הגדול ביותר שנחפר בעבודה ידנית על ידי אדם. אך המכרה, שגבה את חייהם של כורים רבים, נסגר בסופו של דבר בתחילת המאה ה-20 וכיום הוא משמש אתר תיירות.
אחד היזמים שנמשכו לדרום אפריקה בבהלת היהלומים היה איש העסקים היהודי ברני ברנאטו, יליד לונדון, שעם כניסתו לעסקי היהלומים הפך ליריבו העסקי של ססיל רודז, מי שלימים הפך להיות ראש ממשלת הכף. ברנאטו עשה הון עתק – אבל גם הפסיד אותו – ובשנת 1897 במהלך שיט מדרום אפריקה ללונדון, שם בנה בית מפואר במיוחד, הוא טבע בנסיבות עלומות באוקיינוס, לא רחוק מחופי מרוקו. את ביתו המפואר בלונדון, שהוא עצמו לא הספיק להתגורר בו, רכש עשיר יהודי אחר – אדוארד ששון, בן למשפחת ששון המפורסמת שנישא לנצר של משפחת רוטשילד.
השערים נסגרים – ונפתחים מחדש
החל מסוף המאה ה-19 החלו להגיע לדרום אפריקה עשרות אלפי יהודים שנמלטו מהפוגרומים במזרח אירופה, ונקלעו למלחמות שבין הבריטים והבורים. הבורים (הקרויים גם אפריקאנרים) היו איכרים שרובם ממוצא הולנדי, צרפתי וגרמני, שדיברו בשפה ייחודית – האפריקאנס: דיאלקט מקומי שהורכב מתערובת של הולנדית ושפות נוספות, כולל שפות מקומיות כמו זולו וקוסה – והחלו להתיישב באזור טרנסוואל ומדינת אוראנג’ החופשית, הרחק מאזורי החוף שבהם התיישבו הבריטים. יהודים היו בשני המחנות, של הבורים ושל הבריטים, והם לא הזדהו עם אף צד באופן מיוחד.
לאחר תבוסת הבורים העניקו הבריטים ליהודים מעמד שווה לזה של לבנים אחרים, והם הפכו לשותפים שווים בתיעוש המואץ של כלכלת דרום אפריקה. בשנות ה-30, לאחר עליית הנאצים, הגיעו לדרום אפריקה גם אלפי יהודים מגרמניה שייסדו בה את התנועה היהודית הרפורמית, אבל מגמות אנטישמיות בקרב הבורים, שהושפעו מהנאציזם, הביאו לבסוף בשנת 1937 לסגירת שערי דרום אפריקה בפני מהגרים יהודים מגרמניה. המצב התהפך אחרי המלחמה, ובמפקד משנת 1946 נמנו יותר מ-100,000 יהודים בדרום אפריקה, שהיו יותר מ-4% מהאוכלוסייה הלבנה במדינה.
היהודי שהסתיר בחוותו את נלסון מנדלה
בשנות האפרטהייד היהודים כמעט לא סבלו מאפליה וגזענות שכן הם נחשבו לחלק מהאוכלוסייה הלבנה. הארגון המרכזי של יהודי דרום אפריקה, “ועד שליחי הקהילות” (SABJD), שיתף פעולה עם המשטר, שניהל קשרים ביטחוניים ענפים עם ישראל, בזמן שבו הקהילה הבינלאומית הטילה חרם על דרום אפריקה.
על אף התמיכה במשטר מצד המוסדות היהודים, היו יהודים שלקחו חלק מרכזי במאבק נגד האפרטהייד. אחד מהם, הארכיטקט והצייר ארטור גולדרייך, שאף נסע לכמה שנים לארץ ישראל כדי להילחם במלחמת העצמאות, הפך לאחד ממנהיגי הזרוע הצבאית של המחתרת שפעלה למען ביטול האפרטהייד. בחוותו שמצפון ליוהנסבורג הסתתר גם נלסון מנדלה, מי שהפך מאוחר יותר לנשיא השחור הראשון של דרום אפריקה, עד שנעצר. גולדרייך עצמו נעצר זמן קצר אחריו, לצד מנהיגים אחרים של המחתרת, אך הצליח לברוח, ונידון למוות שלא בפניו. הוא נמלט בסופו של דבר לישראל, הפך לצייר, ארכיטקט ומעצב מצליח ונפטר בהרצליה.
עוד שתי דמויות מרכזיות במאבק נגד האפרטהייד היו רות פירסט ובעלה, ג’ו סליבו. פירסט, פעילה קומוניסטית, התיידדה בזמן לימודיה באוניברסיטה עם נלסון מנדלה ופעילים בולטים נוספים למען זכויות השחורים, והפכה לעיתונאית ולאקטיביסטית בולטת. בשנת 1963 היא נעצרה והוחזקה בבידוד ללא אישום במשך 117 יום – האישה הראשונה שהוחזקה במעצר כזה – ולאחר מכן גלתה ללונדון, אך שנים מאוחר יותר, כאשר הגיעה למוזמביק, מצפון לדרום אפריקה, התנקשו בחייה באמצעות מעטפת נפץ.
גם בעלה, ג’ו סליבו, היה פעיל קומוניסטי ומתנגד משטר שנודע כ”או’סלובו אי’קומנדו” (סלובו איש הקומנדו), וגם הוא נאלץ לצאת לגלות בלונדון, אך לאחר סיום האפרטהייד הצטרף ב-1991 לממשלת דרום אפריקה בתור שר השיכון. לאחר סיום האפרטהייד כתב מנדלה על יהודי דרום אפריקה בספרו האוטוביוגרפי: “מצאתי שהיהודים יותר רחבי אופקים מלבנים אחרים בנושאים של גזע ופוליטיקה, אולי משום שהם בעצמם היו קורבנות של דעות קדומות”.
“האם לא הרווחנו בזכות האפרטהייד?”
לאחר סיום האפרטהייד הוקמה ועדת האמת והפיוס – ועדת חקירה ממלכתית שבאה לחקור את הפשעים שנעשו ולאפשר הכלה וסליחה משני הצדדים. הרב הראשי של דרום אפריקה, סיריל האריס, שתמך בדמוקרטיה מלאה של דרום אפריקה עוד בשנות האפרטהייד, דיבר בפני הוועדה על יחסה המורכב של הקהילה היהודית לאפרטהייד ועל תחושות האחריות של חברי הקהילה:
“עלינו לבחון את העבר ולהודות בטעויותיו. הקהילה היהודית לא יזמה את האפרטהייד, ורבים בקהילה היהודית לא הסכימו עם המצב. כמעט כל חברי הקהילה חשו מבוכה לגבי האפרטהייד, אבל הרוב הרוויח ממנו בצורה כזו או אחרת. נכון, רבים מאיתנו עבדו קשה להשיג את מה שברשותם, אך האם ביכולתנו לומר שהיינו מגיעים לאותו מקום אם האפרטהייד לא היה מתרחש? האם מישהו מאיתנו יכול להצהיר בביטחון מוחלט שלא הרווחנו כישורים, יכולות ונכסים בזכות האפרטהייד? ייתכן, ואף קרוב לוודאי, שהנסיבות האישיות שלנו כיום הן פירות של האפרטהייד. ואם אנו נושאים באחריות לעברה של הארץ הזאת, אנחנו בוודאי אחראים גם לעתידה”.
במאה ה-21 האוכלוסייה היהודית בדרום אפריקה הצטמצמה עקב הכלכלה הרעועה במדינה והפשיעה הגואה שהביאה רבים להתגורר מאחורי חומות וגדרות תיל. רבים מיהודי דרום אפריקה עוזבים – והרבה מהם עולים לישראל. האוכלוסייה היהודית, שהיא ברובה אורתודוקסית ושומרת מצוות, מרוכזת בעיקר בערים הגדולות – יוהנסבורג, פרטוריה, קייפטאון, דרבן ופורט אליזבת’ – וביוהנסבורג יש אפילו בית דין המטפל בדיני אישות, כשרות, מילה ועניינים הלכתיים נוספים.
גם מאז מלחמת חרבות ברזל, ולמרות שדרום אפריקה הגישה נגד ישראל תביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג, ממשיכים בקהילה היהודית בדרום אפריקה להביע בגלוי תמיכה בישראל. נציגות מטעם הקהילה אף ביקרה בישראל בחורף 2024 וטענה כי הם אינם מפחדים להביע תמיכה בישראל וכי מדיניותה הנוכחית של הממשלה המקומית עומדת בניגוד לרוחו של נלסון מנדלה.