בלב העיר אורפה (או בשמה הנוכחי: שנלאורפה) שבדרום-מזרח טורקיה, לא רחוק מהגבול הסורי, משתרעת בריכה גדולה ובה דגי קרפיון שאיש אינו מעז לדוג. המקומיים קוראים לה "בליקליגול" – "בריכת הדגים", או "בריכת אברהם". לפי המסורת המקומית, כאן אירע הסיפור המדרשי שבו ציווה נמרוד להשליך את אברהם אל האש לאחר שכפר בעבודת האלילים. ברגע שנזרק אברהם אל הלהבות, לפי גרסת המקום, הפך האל את האש למים, ואת גזרי העץ לדגים השוחים בבריכה עד היום.
עבור יהודי אורפה, הסיפור הזה היה הרבה יותר מאגדה מקומית. עבורם הוא סיפק הוכחה לכך שאורפה היא אור-כשדים המקראית – העיר שבה נולד אברהם אבינו. החוקרים אומנם חלוקים בסוגיה הזאת, וחלקם סבורים שאור-כשדים הייתה באזור מסופוטמיה, אך עבור בני הקהילה האורפלית אין כל שאלה. עד היום האורפלים רואים בעצמם בני עירו של אברהם, ומי שבאו מהמקום שבו התחיל הסיפור היהודי.
ערב המאה ה-20 מנתה הקהילה ככל הנראה כמה מאות נפשות בלבד. גודלה הקטן חיזק את הלכידות הפנימית
עיר של שכבות: מאדסה הקדומה ועד אורפה המהוללת
מיקומה של אורפה, בין הערים הגדולות של צפון מסופוטמיה וסוריה ובסמוך לנתיבי מסחר מרכזיים, הפך אותה לעיר מעבר חשובה. גם שליטים ואימפריות הבינו את חשיבותה, ולכן הייתה לאורך הדורות מוקד לכיבושים ולמאבקי שליטה. כל שלטון שהגיע אליה הותיר בה סימן, ולא פעם גם שינה את שמה. במקורות קדומים היא הופיעה כאורסו, ובהמשך כאורהי. בתקופה ההלניסטית בנה אותה סלווקוס הראשון מחדש וקרא לה אדסה, ובתקופות מאוחרות יותר שבה ונודעה בשם אורפה. במאה ה-20 קיבלה את שמה הנוכחי, שנלאורפה – "אורפה המהוללת" – בעקבות חלקה במאבק הטורקי נגד הכוחות הצרפתיים אחרי מלחמת העולם הראשונה.
לאורך התקופות הללו התקיימה באורפה גם קהילה יהודית קטנה ועתיקה. לפי המסורת האורפלית, שורשיה הגיעו עד ימי חורבן בית ראשון. רציפות היסטורית כה ארוכה קשה להוכחה, אך עדויות מן התקופה הרומית מלמדות על נוכחות יהודית באדסה-אורפה כבר במאות הראשונות לספירה.
בני הקהילה דיברו בעיקר טורקית וערבית, וחיי היום-יום שלהם התנהלו סביב הרובע היהודי, בית הכנסת והמשפחה המורחבת. לצד בית הכנסת פעל גם הכותאב, תלמוד התורה המקומי, שבו למדו הילדים קריאה, תפילה ופסוקים מהתנ"ך. כך עברו נוסח התפילה, הפיוטים והמנהגים בתוך מסגרת קהילתית קרובה, שנשענה על קשרי משפחה, שכנות וחיתון.
ערב המאה ה-20 מנתה הקהילה ככל הנראה כמה מאות נפשות בלבד. גודלה הקטן חיזק את הלכידות הפנימית: כמעט כולם הכירו זה את זה מקרוב, והחיים התבססו על עזרה הדדית.
בשונה מקהילות יהודיות סמוכות, שבהן דיברו כורדית או ארמית, האורפלים דיברו בעיקר ערבית וטורקית
זהות, תפילה ופולקלור: מה הפך את האורפלים לעדה נפרדת
מבחוץ היה קל לשייך את האורפלים ליהדות כורדיסטן הסמוכה, או לראות בהם חלק מיהדות טורקיה. גם בארץ ישראל נטו לעיתים לקבץ אותם עם קהילות יהודיות אחרות מן האזור. בעיני האורפלים, ההבחנה הייתה חשובה: הם ראו בעצמם עדה נפרדת, בעלת מסורת, ייחוס ואופי משלה.
הייחוד הזה ניכר קודם כול בלשון ובכיוון התרבותי. בשונה מקהילות יהודיות סמוכות, שבהן דיברו כורדית או ארמית, האורפלים דיברו בעיקר ערבית וטורקית. גם הקשר הרוחני שלהם פנה במידה רבה דרומה, אל חאלב שבסוריה. ארם צובה הייתה עבורם מרכז של תורה, פסיקה, פיוט ומנגינה, והשפעתה ניכרה בבית הכנסת, בלימוד ובתפילה. לבני הקהילה היה נוסח תפילה משלהם, ולצידו פיוטים ייחודיים שבוצעו במקאמים – סולמות נעימה מן המוזיקה הערבית והטורקית.
גם תודעת המוצא חיזקה את תחושת הייחוד של העדה. האורפלים ראו בעצמם קהילה עתיקה, בעלת שורשים עמוקים באזור, וריבוי משפחות הלויים בקרבם חיזק בעיניהם את תחושת הרציפות והייחוס. כל אלה יצרו זהות עדתית מובהקת, שהבדילה אותם מקהילות יהודיות סמוכות גם אחרי עלייתם לארץ.
כשהביטחון נסדק: הידרדרות מצבם של היהודים
במשך דורות חיו יהודי אורפה בעיר מעורבת של מוסלמים, נוצרים ויהודים. היחסים עם שכניהם לא היו שוויוניים, אבל הקהילה נהנתה מיציבות יחסית ומתחושת ביטחון.
לקראת סוף המאה ה-19 הביטחון הזה החל להתערער. רוב יהודי אורפה היו עניים והתפרנסו כרוכלים וסוחרים נודדים בכפרי הסביבה. פתיחת תעלת סואץ ב-1869 פגעה בדרכי המסחר הישנות שעברו באזור, והחלישה את הכלכלה המקומית. גם הדרכים נעשו מסוכנות יותר: הרוכלים נחשפו לשודדים, למזג אוויר קשה ולמסעות ארוכים שהרחיקו אותם מבתיהם. מגפות דבר וכולרה הוסיפו למצוקה, פגעו במשפחות רבות והעמיקו את תחושת חוסר הביטחון.
בסוף 1895 החריף המצב בעקבות מעשי הטבח בארמנים בימי הסולטאן עבדול חמיד השני. אורפה עצמה הייתה אחת מזירות האלימות, והפחד הגיע גם אל היהודים. הם לא היו היעד המרכזי של הפרעות, אך לפי עדויות מן התקופה גם יהודים נפגעו, ואיומים מפורשים הופנו כלפי הקהילה. אחרי המאורעות הדרכים נעשו מסוכנות עוד יותר, הרוכלים חששו לצאת מן העיר, ומקור הפרנסה המרכזי של רבים מהם כמעט שותק. השילוב בין עוני, פחד ואובדן ביטחון דחק את המשפחות הראשונות לעזוב.
בשנת 1896 יצאה מאורפה קבוצת העולים הראשונה – עשר משפחות שמנו 42 נפשות. הדרך עברה דרך חאלב, ששימשה תחנת מעבר טבעית ליהודי האזור. המסע היה ארוך וקשה: משפחות יצאו עם ילדים וזקנים, נשאו איתן ספרי קודש ומעט רכוש, והתקדמו ברגל או על גבי בהמות משא. חלקן נשדדו בדרך, אחרות התעכבו בגלל מחלות ומחסור, אך למרות הקשיים רובן הצליחו להגיע ליעד: ארץ ישראל.
מסורות העדה סיפרו על עימותים עם פורעים, על יריבויות עם בני עדות אחרות ועל קטטות שגם שוטרי המנדט התקשו להרגיע
ארץ חדשה: ההשתקעות בירושלים ובראשון לציון
לאחר המסע הארוך מאורפה השתקעו רוב העולים בירושלים, אך העיר לא הציעה להם התחלה קלה. הם מצאו בה עוני, צפיפות וחוסר יציבות, ותחילה גרו באוהלים, פחונים ומבנים דלים באזור נחלת ציון, סמוך לנחלאות של ימינו. בתנאים האלה הם התבלטו בנכונותם לעבודה קשה ובגאווה בעמל כפיים: הם עבדו בחציבה, בסבלות, בבנייה ובנשיאת משאות. במכתבים מן התקופה הם תוארו כאנשים גבוהים וחסונים, המורגלים בחיים פשוטים ובעבודה פיזית.
בשנת 1908 פרצה שריפה שכילתה כ-30 מבתי הפח והעץ שבהם גרו. האסון האיץ את המעבר ממגורים ארעיים לשכונה של ממש. רבני ירושלים ואישי ציבור סייעו בגיוס תרומות, ולאחר שנרכש עבורם שטח קבע בנו האורפלים במו ידיהם בתי אבן באזור רחוב באר שבע. כך נולדה שכונת האורפלים בירושלים. בהמשך נבנו גם בתי הכנסת של העדה, ובהם בית הכנסת "אבו נתן" ובית הכנסת הגדול "תלמוד תורה", שנודע גם בשם "סנקרי".
במקביל התגבשה קהילה אורפלית גם בראשון לציון. אנשי היקב ואיכרי המושבה חיפשו פועלים יהודים חזקים ושומרי מצוות לבציר ולייצור יין כשר. האורפלים הגיעו תחילה כפועלים עונתיים מירושלים, גרו בחצרות, ברפתות ובמחסנים, ועבדו שעות ארוכות בעבודות פיזיות קשות. בשנת 1907 רכשו כמה מהם מגרשים בקצה המזרחי של ראשון לציון, למרות התנגדות ועד המושבה, ובנו שם בתים מלבני בוץ ותבן שיצרו בעצמם. כך קמה שכונת האורפלים בראשון לציון, ובהמשך הוקם בה גם בית הכנסת "מקור חיים", שהיה למרכז דתי וחברתי של העדה.
לאורפלים יצא שם של אנשים חזקים, חרוצים וגאים. מסורות העדה סיפרו על עימותים עם פורעים, על יריבויות עם בני עדות אחרות ועל קטטות שגם שוטרי המנדט התקשו להרגיע. חלק מן הסיפורים הוגזמו עם השנים, אך הם שיקפו דימוי עצמי ברור: עדה קטנה ומלוכדת, שבנתה את מקומה בארץ בעבודה קשה.
געגועים לאורפה: הקהילה היום
לא כל יהודי אורפה עזבו בגל העלייה הגדול של 1896. משפחות אחדות נשארו בעיר עוד עשרות שנים, המשיכו לעסוק במסחר ובמלאכות, וניסו לשמר את החיים הישנים. עם הזמן הקהילה הלכה ונחלשה. מצוקה כלכלית, מתיחויות, עלילות דם ומעשי אלימות האיצו את העזיבה, ורבים מן הנותרים עברו לסוריה, ללבנון, לאיסטנבול ולארץ ישראל. במחצית השנייה של המאה ה-20 כבר לא נותרה באורפה קהילה יהודית פעילה.
בישראל נשמרה המורשת האורפלית בעיקר בירושלים ובראשון לציון. בתי הכנסת של העדה בירושלים היו מרכזים של תפילה, לימוד, שמחות ומפגש קהילתי. גם בראשון לציון התרכזו בני העדה סביב בית הכנסת שהוקם בשכונת האורפלים במזרח המושבה. בבתי הכנסת אלה נשמרו נוסח התפילה, הפיוטים, המנהגים והקשרים בין המשפחות שעלו מאורפה.
בשנים האחרונות נעשים מאמצים לשמר את מורשת יהודי אורפה, בעיקר דרך תיעוד הפיוטים, נוסחי התפילה וסיפורי המשפחה. מאחר שחלק גדול מן המסורת עבר בעל פה, בבית הכנסת ובתוך המשפחה, התיעוד הזה מסייע לשמור על הקול הייחודי של העדה גם בדורות הבאים.
