תרי"ג מצוות

על פי המסורת, סך מצוות התורה המחייבות את ישראל הוא תרי"ג (613). התלמוד הבבלי הוא המופע הראשון שבו אנו נתקלים בתרי"ג המצוות: "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה. שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם" (תלמוד בבלי, מסכת מכות כג ע"ב).

התורה עצמה לא מונה את מספר המצוות, ובדורות לאחר התלמוד אין ספירה אחת מוסכמת ויש על כך מחלוקות רבות. בעיקרון, המצוות מחולקות לשתי קטגוריות עיקריות: 248 מצוות "עשה", זאת אומרת – מצוות המחייבות מעשה אקטיבי כדי להשלימן, ו-365 מצוות "לא תעשה", שבהן נוסח הציווי הוא שלילי.

כמה מחכמי ישראל העלו ספקות לגבי הדיוק במניין תרי"ג מצוות. כך, למשל, אבן עזרא טען שהדרך למניית המצוות מבלבלת, שכן לעיתים מחשיבים פרטים שונים וכפילויות כמצוות נפרדות, ולמצוות התורה אין סוף, לכן המספר 613 הוא רעיוני יותר מאשר מעשי.

למניין המצוות יש כמה סיבות. מבחינה מעשית, יש דינים שתלויים בידיעת מספר המצוות (למשל, קביעת עונש על עברות מסוימות – יש לדעת על כמה איסורים ואזהרות האדם עבר). מעבר לכך, בקבלה ייחסו משמעות מיוחדת למספר הזה.
מכיוון שהנושא סבוך ומורכב לנסח כללים מוגדרים שלפיהם סופרים את כל הציוויים בתורה (שכן לעיתים יש למצווה אחת כמה חלקים ופרטים רבים, ויש שסופרים כמה חלקים בתוך מצווה אחת ככמה מצוות), נחלקו מוני המצוות לאורך הדורות בשאלה מה נחשב למצווה, ולכן אין רשימה אחידה של 613 המצוות.
רשימות מצוות קיימות כבר מימי הגאונים. למשל בספר "הלכות גדולות". בין "מוני המצוות" המוכרים נמנים רס"ג ורבי שלמה אבן גבירול. הרמב"ם כתב את "ספר המצוות" ובו רשימה משלו וניסוח הכללים שהנחו אותו. בהמשך נכתבו ספרי מצוות נוספים כגון "ספר מצוות גדול" ו"ספר מצוות קטן". מפורסם מאוד "ספר החינוך", שהולך בעקבות ספירת המצוות של הרמב"ם ומסדר את המצוות לפי הופעתן בתורה ומוסיף להן טעם המסביר את הרעיון העומד מאחורי כל אחת מהן.