החופה מוכרת לנו כיום כיריעה הפרושה על גבי ארבעה עמודים, שתחתיה מקיימים את טקס הנישואים היהודי, המכונה לעיתים על שמה. בטקס הקידושין מעניק החתן לכלה טבעת ואומר לה “הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל”, ולאחר מכן נהוג שהחתן שובר כוס לזכר חורבן בית המקדש.
יש שנהגו לערוך חופות בתוך בית הכנסת, אבל כיום בעיקר בקרב אשכנזים נהוג לעשות את החופה תחת כיפת השמיים. כבר בברית המילה מברכים את התינוק הילוד שיגיע לחופה: “כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים” (שולחן ערוך, יודה דעה, רס”ה).
בעבר, הייתה החופה לא רק יריעה אלא מעין חדר ייחוד, כפי שאפשר להסיק מתוך התקבולת המקראית “יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָה” (יואל ב, טז), וכן מתוך סיפור שמסופר במדרש, ובו מתוארת חופה שסיידו וכיירו אותה, ציירו עליה והניחו בה חפצים כמו קנקנים וכן וילונות (בראשית רבה, כח). עד היום נהוג חדר ייחוד בקרב אשכנזים, ויש הסבורים שהנישואים לא תקפים לפני כן.
נוסף לשימוש בה בטקסי נישואים, לעיתים מקימים חופה גם בטקסי הכנסת ספר תורה, ובברכת “כל הנערים” בשמחת תורה.