“הא לחמא עניא” הוא מקבץ של שורות בשפה ארמית שאומרים או שרים בפתח קריאת ההגדה בליל הסדר:
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח
הָשַׁתָּא הָכָא לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל הָשַׁתָּא עַבְדֵּי לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
בתרגום לעברית משמעות המשפטים היא: “זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויפסח. השנה כאן – לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה עבדים – לשנה הבאה בני חורין”.
“הא לחמא עניא” מציין, אם כן, את ההקבלה בין המצות שעל שולחן ליל הסדר לבין לחם העוני שאכלו בני ישראל במצרים.
לא ידוע מתי בדיוק הוספה הפסקה להגדה, אך היא מופיעה לראשונה בסדר רב עמרם גאון, במאה התשיעית.