“ברכת הלבנה” (או, בנוסח אשכנז, קידוש הלבנה) היא ברכה הנאמרת מול הלבנה ההולכת וגדלה. קיימת מחלוקת מתי בדיוק יש לומר את ברכת הלבנה, אך היא תמיד תיאמר בחציו הראשון של החודש לאורה של הלבנה.
ברכת הלבנה היא אחת מ”ברכות הנהנין”, וכמוה יש ברכות גם על הרעם והברק, ועל הקשת בענן, כדי להודות לאלוהים על סדרי הבריאה. עם זאת, בניגוד לברכות אחרות, ברכת הלבנה עומדת במרכזו של טקס שלם, הנעשה בציבור, שאליו נוספו פרקי תהילים ותפילות. כל קטעי התפילה הם קטעים שעוסקים בהלל לבורא העולם, שברא גם את הירח, ולא ברכה שנועדה לפאר את הירח עצמו.
לאחר התפילה, יש שנהגו לרקוד מול הלבנה ולהגיד “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה”. כלומר, כמו הלבנה, שמוגנת בשמיים, גם אנחנו מוגנים.
נוסח הברכה העיקרי:
בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹוהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם.
אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם.
חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם.
שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם.
פּוֹעֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ.
עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ. וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ:
בָּרוּךְ אַתָּה ה’ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים:
כיוון שהתפילה נאמרת בחוץ, לאור הירח בלבד, נהגו להדפיס אותה בסידורים באותיות גדולות במיוחד, ועל שמה נטבע הביטוי “אותיות קידוש לבנה”.