הן בשבת והן ביום טוב אסור לבצע מלאכה הכלולה ברשימת ל”ט אבות מלאכה האסורות מהתורה. אבל ביום טוב, להבדיל משבת, מותר לבצע “מלאכת אוכל נפש”, הנעשית לצורך סיפוק הצרכים הקיומיים של האדם, גם אם היא כלולה בל”ט אבות מלאכה. למשל, ביום טוב מותר להבעיר מתוך אש קיימת, לבשל או לאפות מזון שמיועד לאכילה באותו יום. לעומת זאת, גם ביום טוב אסור לבצע מלאכות ארוכות-טווח כמו קציר, דיש וכו’. ההיתר לאכול אוכל נפש הוא המאפיין ההלכתי המרכזי שמבדיל בין יום טוב לבין שבת.
היתר מלאכת אוכל נפש מקורו בתורה, ככתוב: “כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ, הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם” (שמות יב, טז). עם זאת, חכמים אסרו לבצע ביום טוב מלאכה שאפשר לבצע גם בערב החג, וזאת על מנת שאנשים לא ידחו ליום טוב מלאכות שאפשר לעשות גם יום קודם לכן אך יטרידו אותם במשך כל היום וימנעו מהם לשמוח.
לפי בית הלל, מכיוון שמלאכות ההוצאה וההבערה הותרו במסגרת מלאכת אוכל נפש, הן מותרות גם לצרכים אחרים שאינם קשורים באוכל, בתנאי שהם בגדר צורך “השווה לכל נפש”. כך, למשל, בתקופה שבה סברו כי עישון מועיל לעיכול היתה מחלוקת בקרב הפוסקים אם להתיר עישון ביום טוב. חלק מהפוסקים סברו כי יש להתיר עישון משום שהוא צורך “השווה לכל נפש”, כל עוד מדליקים את הסיגריה מאש שהודלקה בערב החג, ולעומת זאת פוסקים אחרים אסרו על עישון ביום טוב בטענה שאין זה צורך אוכל השווה לכל נפש, ומשום שיש אנשים שאינם נהנים מעישון.