פרה אדומה

הפרה שבה משתמשים לקיום המצווה חייבת לעמוד במספר קריטריונים כדי להיות כשרה למצווה. ראשית, היא חייבת להיות בת שלוש לפחות ולהיות אדומה באופן מוחלט. מספיק שנמצאו בה שתי שערות סמוכות שאינן בגוון חום-אדמדם כדי לפסול אותה. נוסף על כך, זו צריכה להיות פרה שלא "משכה בעול המחרשה", כלומר לא עבדה מעולם ולא שימשה למלאכה לתועלת אנושית. גם אם האדם רק נשען עליה כדי לנוח – היא פסולה. לבסוף, היא צריכה להיות מושלמת, ללא מומים פיזיים הפוסלים קורבנות במקדש.

ראשית, שוחטים את הפרה מחוץ למקדש, בהר הזיתים, וכוהן מיוחד מזה את דמה לכיוון פתח המקדש. בהמשך שורפים אותה, בתוספת תערובת של עץ ארז, אזוב ותולעת שני )צמר צבוע באדום-ארגמן יקר). ולאחר מכן אוספים את האפר הנותר ממנה. להכנת מי החטאת המטהרים, משתמשים באפר שנותר ומערבבים אותו עם מי מעיין בכלי מיוחד, ולבסוף מזים ממי החטאת על טמא המת המיטהר באמצעות ענפי אזוב. המעבר מטומאה לטהרה אינו מיידי, וההזאה מתרחשת שוב ביום השלישי וביום השביעי, ובסופו טמא המת טובל במקווה וחוזר לטהרתו.

מצוות פרה אדומה היא הייצוג המובהק ביותר של חוק שלא נלווה אליו הסבר או טעם, ובתורת החסידות רואים בכך את היסוד הבסיסי לקשר בין האדם לבוראו – לקיים מצוות למרות שלא תמיד מבינים את טעמן. על פי המדרש, היחיד שידע את טעם מצוות פרה אדומה הוא משה רבנו. עבור שאר העולם, זוהי מצווה הנחשבת לחוקה: "זאת חוקת התורה" (במדבר יט).

במהלך העשורים האחרונים יובאו וגודלו עדרים שונים של פרות אדומות בישראל ובארצות הברית, חלקם עברו בדיקות הלכתיות. נכון להיום, אין פרה אדומה המוכרזת ככשרה באופן מוחלט על ידי כל הפוסקים המובילים.