היום אנחנו מכירים את ט"ו בשבט בתור חג הנטיעות והפירות היבשים, אבל במקור, לפי המשנה, ט"ו בשבט הוא תאריך שנועד לקביעת הלכות של תרומות ומעשרות ושאר מצוות התלויות בארץ. למשל, לפי ההלכה, פירות של עץ מותרים לאכילה רק מהשנה הרביעית לאחר נטיעתו. את השנים הללו סופרים מט"ו בשבט, כדי לקבוע כמה פעמים העץ פרח והוציא פירות.
נוסף על כך, פירות שגדלים בארץ ישראל חייבים במצוות מיוחדות, "תרומות ומעשרות", שלפיהן יש לתרום אחוז מסוים מהיבול השנתי. כדי להבחין בין יבול של שנה אחת ליבול של שנה אחרת, נקבע תאריך אחד שקובע את תחילת השנה לעניין זה: ט"ו בשבט.