מגילת שיר השירים היא אחת מחמש המגילות המופיעות בתנ”ך. נהוג לקרוא את מגילת שיר השירים בשבת חול המועד בחג הפסח, ויהודי ספרד נוהגים לקרוא את המגילה בכל יום שישי, לפני קבלת שבת.
בספר כלולים 17 שירים ועוד כמה פסוקים עצמאיים, והשירים כוללים שורות וביטויים שהפכו לנכסי צאן ברזל בעברית, כמו למשל “עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה” (ח, ו), “מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ” (ח, ז), ”הַיָּפָה בַּנָּשִׁים” (ו, א),”בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת (ד, ד), ”קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת” (ב, ח), ”הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ” (ז, יד), “חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי” (ה, ח) ועוד.
מאחר שהשירים נקראים לכאורה כשירי אהבה בין גבר ואישה, התעוררו שאלות בדבר מקומו של שיר השירים בתנ”ך, וגם לאחר חתימת המקרא התגלעו ויכוחים בין חכמי המשנה בדבר הספר, עד שהתקבלה בספרות חז”ל הפרשנות שלפיה יש לקרוא את האהבה הזוגית כאלגוריה ליחסים בין עם ישראל ואלוהיו. רבי עקיבא הגן על הכללתו של שיר השירים בתנ”ך ואמר: “אין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים” (משנה, סדר טהרות, מסכת ידיים, ג, ה).
לפי המסורת, כותב השירים הוא שלמה המלך, והספר נפתח בפסוק: “שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה”, אך יש הסוברים כי הספר חובר בתקופה מאוחרת בהרבה, כנראה בתקופת בית שני, בין היתר משום שיש בו השפעות לשוניות מאוחרות יותר.