תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא החיבור המרכזי והחשוב ביותר של התורה שבעל פה. מופיעים בו דברי המשנה – הדינים שחוברו על ידי חכמי ארץ ישראל שקדמו לתלמוד (התנאים), והגמרא – דיון, הרחבה ופרשנות על דברי המשנה מאת חכמי בבל (האמוראים), הכתובים בעיקר בשפה הארמית. הוא כולל דברי הלכה: דיונים מעמיקים על פסקי דין, מקורותיהם מהתורה ויישומם, ודברי אגדה: סיפורים, מדרשי פסוקים, עצות, הגות ועוד. הוא נכתב ונערך ככל הנראה בין המאה השלישית לחמישית לספירה על ידי חכמי בבל.

בתלמוד הבבלי ארבעה סדרים ו-37 מסכתות. הוא משמש בסיס לרוב הפסיקה ההלכתית גם היום, והוא הטקסט הנלמד ביותר בקרב הציבור היהודי הדתי עד ימינו. הוא הספר המרכזי בתורה שבעל פה, ומשלב הגות ופילוסופיה עם תובנות הלכתיות פורצות דרך. התובנות כולן מאוגדות במבנה שבו חכמים דנים, שואלים, מקשים ומציעים תשובות על דברי חכמים מהדורות הקודמים, בפרט על המשנה, והסגנון בו משקף שיח מתמשך של מעין משא ומתן בין חכמים.

בהקדמה למשנה תורה כותב הרמב"ם: "כל הדברים שבתלמוד בבלי – חייבים כל ישראל ללכת בהם". חוקרים מסבירים כי התלמוד הבבלי זכה למעמד בולט ומרכזי הודות לעריכה המעמיקה והיסודית, העושר הרוחני, התרבותי והמעשי הכלול בו וגם הודות לגאוני בבל שפעלו כדי להפוך אותו לסמכות הלכתית בלעדית.
התלמוד מאורגן סביב מבנה המשנה, המחולקת לשישה חלקים עיקריים, לפי נושאים, הנקראים "סדרים". בתלמוד הבבלי כלולות 37 מסכתות, שהן מעין כרכים של החיבור הגדול, לפי הפירוט הבא: סדר זרעים: מסכת ברכות. סדר מועד – מסכתות שבת, עירובין, פסחים, ראש השנה, יומא, סוכה, ביצה, תענית, מגילה, מועד קטן, חגיגה. סדר נשים – מסכתות יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, סוטה, גיטין, קידושין. סדר נזיקין – מסכתות בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, עבודה זרה, הוריות. סדר קדשים – מסכתות זבחים, מנחות, חולין, בכורות, ערכין, תמורה, כריתות, מעילה, תמיד. סדר טהרות – מסכת נידה.
המילה העברית המציינת לימוד ועיון היא "תלמוד". בארמית, המילה "גמרא" משמעותה ידע שהועבר באופן מסורתי, מדור לדור, וגם השלמה וסיום. הכנסייה הנוצרית ראתה בתלמוד ספר מסוכן והחרימה אותו והצנזורה הנוצרית אסרה על שימוש במילה תלמוד. כדי להתחמק מהגזרות, שינו המדפיסים את השם ל"גמרא". ככל שחלף הזמן היטשטש ההבדל בין שני המונחים ולכן היום מקובל לקרוא לתלמוד הבבלי גם בשם גמרא.
נקודת המוצא של רוב הדיונים בתלמוד הבבלי היא ציטוט מתוך המשנה, שאותו מבקשים החכמים לפרש, להשוות עם מקורות אחרים או לנסות לדלות ממנו הוראה חדשה. כל ציטוט הוא בסיס לשאלות ותשובות ולבירור נוקב. לתוך הדיון שולבו מקורות מרחבי הספרות התנאית והאמוראית שיחד מקיפים את הנושא המדובר. יש דיונים בתלמוד המסתיימים בהכרעה ברורה, ובאחרים הקושי עומד בעינו, ללא פסיקה הלכתית.