התלמוד הבבלי הוא החיבור המרכזי והחשוב ביותר של התורה שבעל פה. מופיעים בו דברי המשנה – הדינים שחוברו על ידי חכמי ארץ ישראל שקדמו לתלמוד (התנאים), והגמרא – דיון, הרחבה ופרשנות על דברי המשנה מאת חכמי בבל (האמוראים), הכתובים בעיקר בשפה הארמית. הוא כולל דברי הלכה: דיונים מעמיקים על פסקי דין, מקורותיהם מהתורה ויישומם, ודברי אגדה: סיפורים, מדרשי פסוקים, עצות, הגות ועוד. הוא נכתב ונערך ככל הנראה בין המאה השלישית לחמישית לספירה על ידי חכמי בבל.
בתלמוד הבבלי ארבעה סדרים ו-37 מסכתות. הוא משמש בסיס לרוב הפסיקה ההלכתית גם היום, והוא הטקסט הנלמד ביותר בקרב הציבור היהודי הדתי עד ימינו. הוא הספר המרכזי בתורה שבעל פה, ומשלב הגות ופילוסופיה עם תובנות הלכתיות פורצות דרך. התובנות כולן מאוגדות במבנה שבו חכמים דנים, שואלים, מקשים ומציעים תשובות על דברי חכמים מהדורות הקודמים, בפרט על המשנה, והסגנון בו משקף שיח מתמשך של מעין משא ומתן בין חכמים.