“ספר הזוהר” הוא הספר המרכזי של תורת הקבלה היהודית. הספר כולל מדרשים על פרשות התורה, פרשנות לספרי נביאים, למשנה ולתלמוד, וכן דרשות על מצוות התורה ועל בריאת העולם. מרבית הספר נכתב בארמית ייחודית, והוא כתוב בלשון עמומה וחידתית שעושה שימוש רחב בדימויים.
לא ברור מתי נכתב ספר הזוהר ומי היו כותביו. הספר פורסם לראשונה בסוף המאה ה-13 על ידי המקובל הספרדי רבי משה די לאון (הרמד”ל), אשר טען שהוא רק פרסם את החיבור שנכתב במקור על ידי רבי שמעון בר יוחאי במאה ה-2 לספירה, ועבר מדור לדור עד לפרסומו. עם זאת, רוב החוקרים בימינו סבורים כי הוא נכתב סמוך לזמן פרסומו על ידי הרמד”ל עצמו או על ידי קבוצת כותבים בני זמנו.
לאורך הדורות היה ספר הזוהר שנוי במחלוקת, וזכה להתנגדות בעיקר בשל זהותו העלומה של המחבר, והטענות לזיוף ולשקר. עם הגעת המודרנה וההשכלה למרכז ומערב אירופה, השפעתה של הקבלה פחתה באזורים אלה, אך זו המשיכה להיות נפוצה בקהילות מסורתיות יותר במזרח אירופה ובארצות האסלאם. כיום זוכים הקבלה וספר הזוהר לעדנה מחודשת.