בישיבתה האחרונה של הכנסת הראשונה, בשנת 1951, בירך חבר הכנסת הרב אברהם-חיים שָאג, אחד ממייסדי התנועה הציונית-דתית "המזרחי", את הכנסת היוצאת. הוא בחר לברך אותה באותה ברכה קדומה שבה היו מברכים אנשי המשמרת היוצאת בבית המקדש את אנשי המשמרת הנכנסת.
אין הרבה דמיון בין עבודת הכנסת ועבודת המקדש. אפשר גם להניח שבעבודת הקודש היו פחות מחלוקות מאשר בכנסת, אבל דווקא משום כך, אמר חבר הכנסת שאג, הברכה נחוצה – והברכה הזאת עוסקת בצורך באחדות. אם שם, בבית המקדש נטול המפלגות, היה צורך לברך את כוהני המקדש באהבה וברעות – על אחת כמה וכמה בכנסת המפולגת שלנו.
"ואני מסיים בברכה מסורתית. מצינו בגמרא, שבזמן שבית המקדש היה קיים, בעת חילוף המשמרות של עובדי עבודת-הקודש – וזה היה בכל שבת – היה המשמר היוצא מברך את המשמר הנכנס: 'מי ששיכן שמו בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחווה ושלום ורעות'. זו הייתה הברכה הקבועה שהיו מוסיפים בשבת. ואם שם, שלא היו מפלגות, כולם היו עובדים במטרה אחת ובדעה אחת… על אחת כמה וכמה בבית הזה, שצריך למצוא בו מזיגה בין הדעות וההשקפות השונות".
