בכנסת ה-17, בשנת 2006, התפתח דיון על בסיס נתון עובדתי: כ-17% מהעובדים במדינה, רובם יהודים, עובדים בשבת וכמעט כולם עושים זאת בעל כורחם, כולל בעלי משפחות, מהסיבה הפשוטה שאם לא יסכימו לעבור בשבת – יפוטרו. ח"כ ניסן סלומינסקי (האיחוד הלאומי-מפד"ל) דיבר על הנושא דווקא מההיבט הסוציאלי, ואליו הצטרף שר התעשייה, המסחר והתעסוקה אליהו ישי (ש״ס). הוא ביקש מהמפלגות הדתיות והחרדיות להעביר את הדיון לפסים חברתיים וסוציאליים, משום שכאשר מנסחים את המאבק כמאבק דתי-חילוני, החילונים מתנגדים אוטומטית.
במפתיע, מי שהסכימה איתו הייתה ח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה-מימד). להצעה לשלב ידיים במאבק משותף היא ענתה: "אני רוצה להוציא קצת את הרוח מהמפרשים ולמנות שלושה גורמים שיקשו מאוד את מאבקנו המשותף. האחד הוא כוחו של הכסף – המניע האמיתי לעבודה המונית בשבתות. זה המניע של בעלי ההון להרוויח עוד כסף, ובמקום שאפשר להרוויח עוד כסף כמעט אין כוח להתמודד עם הכוח הגדול הזה… המכשלה השנייה היא התפיסה המעוּותת של הציבור, לצערי, שמציגה אותו בעיני עצמו רק כצרכן. אנשים רואים את עצמם רק כצרכנים ומקדשים את הצרכנות של עצמם, והם שוכחים לחלוטין שמנגד יש עובד וגם הם עצמם עובדים לפעמים. זה כמו שמורה שמגיעה לנתב"ג כאשר עובדי המכס שובתים, מקללת אותם, אבל למוחרת, כאשר היא תשבות, היא תרצה את הסולידריות שלהם. משהו השתבש אצלנו בעניין הזה.
"הדבר השלישי, ואני אומרת זאת בצער, הוא אכן שנאת הדת ושנאת חרדים. הדבר הזה מעביר חלק מהחילונים על דעתם עד כדי כך שהם גורמים נזק לעצמם. המלחמה על השבת הייתה מלחמה לכאורה בעד חופש הביטוי, חופש הקנייה וחופש העיסוק. זו הייתה מלחמה שבסופו של דבר הפכה את החילונים לעבדים. העובדה שההעסקה ההמונית הזאת נעשתה כל כך מסיבית וכל כך המונית כבר מחייבת אותנו, החילונים, לחשבון נפש".
