אני לא רוצה לדבר על היהדות שלי.
במשך שנים, לא רק שהצלחתי לא לדבר על היהדות שלי – גם עשיתי את זה במופגן ובמובהק. בהרצאות בחו״ל התעקשתי להיות מוצג כיוצר הישראלי. אם מישהו בקהל היה שואל אותי משהו על היהדות שלי, התשובה הקבועה שלי הייתה: "נולדתי לאמא יהודייה, עשו לי ברית מילה – אבל פה מתחיל ונגמר הקשר שלי ליהדות".
והכי גרוע – באמת האמנתי לזה.
המפגש שלי עם היהדות היה, בלשון המעטה, לא נעים. תמיד בכפייה. תמיד בכעס. תמיד אבוד מול ספר התפילה או המנהגים השונים. היהדות היא הרבה דברים, אבל היהדות הישראלית הרשמית – אינה נעימה ואינה מקבלת. כל מפגש עם גורם דת רשמי כלשהו – מרב בית הכנסת בבר המצווה ועד הרבנות – גרם לי להתכווץ, לרצות שזה ייגמר, ולהכריז: אני לא האנשים האלה.
מה לי ולאנשים האלה בכלל? אני לא כמוהם. אני לא גלותי בארץ שלי. אני ישראלי. צבר. אפיקורוס. כופר. אני לא הילד עם הקסקט בצילום המפורסם מהשואה. אני ישראלי.
ואז הגיע ה־.7.10 והווידאו שריסק לי את כל העצמות והאמונות בגוף – עם המחבל המתועב שצעק לאבא שלו בטלפון: "רצחתי עשרה יהודים!"
והעיניים שלו – הו, העיניים – סיפרו לי את הסיפור כולו וריסקו לי את תפיסת העולם שלי לרסיסים. אני לא יכול לברוח.
אני יכול להגיד עד מחר שאני לא יהודי – ועדיין יבוא איזה מטורף צמא דם שלא יבדיל ביני לבין חרדי ממאה שערים.
ואולי, חשבתי לעצמי, זה בגלל שבאמת אין הבדל.
אלוהים — אני יהודי.
ועכשיו מגיעה שאלת השאלות: אז מה זה אומר? מה אתה עושה עם ההבנה הזאת?
אתה מדליק נרות? אתה שומר שבת? אתה אוכל כשר? אתה מתפלל?
ובכן, התשובה לכל השאלות היא לא.
עברתי זעזוע ושבר עמוק – לא השתלת אופי.
ואני כאן כדי להגיד שזה בסדר.
ואני כאן כדי לתבוע את מקומי בשרשרת היהודית ולהגיד: אני יהודי. גם אני יהודי. אם הסכין לא מבדילה, גם אנחנו לא יכולים להבדיל. אסור לנו. אחרי כל כך הרבה שנים סביב ההתפלפלות הכה מרגיזה במסדרונות הפוליטיים והתרבותיים לשאלה מיהו יהודי ומי קובע, קיבלנו כולנו תשובה מוחצת: הסכין. בסוף רק היא קובעת. ואם אני אמות כיהודי, ההחלטה היחידה שלי היא שאני גם רוצה לחיות ככזה.
אז איך זה מתבטא? בתפיסה שלי. במחשבה שלי. בהבנה שלי את העולם ואת העובדה שלמרות שבמשך שנים חשבתי שאני איש העולם הגדול, אני שייך לכאן, לגטו הקטן. כאן האחים שלי, כאן המדינה שלי, כאן הדת שלי. 12 אני יהודי.
שתי מילים שלא חשבתי שאגיד אף פעם, והנה הן חלק בלתי נפרד מהזהות שלי היום. אני לא מפחד מהדת שלי יותר. גם לא שונא אותה. בשבילי זה המון.
כרגע, זה גם מספיק.
עומר ברק הוא סופר, תסריטאי, מאז ה7.10- פועל באמצעות הרצאות, סדנאות וטורים לאיחוי הקרעים בעם ולחיבור כל החלקים. מתגורר בתל אביב, אב לשניים.
הטור פורסם לראשונה בחוברת צהר לשבועות