החוקר ג'ארד דיימונד, בספרו "רובים, חיידקים ופלדה", מנסה להסביר את ההבדלים בין תרבויות. למה תרבות אחת הופכת למעצמה כלכלית, ואילו אחרת שקועה בעוני, למשל. אחת התשובות שלו עוסקת בחדשנות חקלאית: מה גרם לקהילות מסוימות לאמץ טכנולוגיה ולגדול, בעוד אחרות נשארו ציידים- לקטים? אחד הגורמים המרכזיים, הוא אומר, היה מלחמה.
המלחמה מביאה הרס, כאב ואלימות, אבל גם הזדמנות לשינוי, גם בתחומים השמרניים ביותר, כמו אוכל או, במקרה שלנו, מפגשים אנושיים.
למה אני כותבת את כל זה? כי חמשת העקרונות הפרה־היסטוריים של דיימונד הם משהו שמלווה אותי מאז בשאלה שמטרידה חוקרים רבים בתחומים שונים: מה גורם לאנשים למעשה להשתנות? לערער את תפיסת עולמם הקבועה, שדווקא התגר עליה יכול להביא לזינוק התפתחותי עצום. היציאה הזאת הכפויה היא לעיתים הזדמנות לשינוי ולפריצות דרך בחלקים במוח ובנפש שלא יכולנו לצפות.
במסגרת הפעילות שלי עם Kitchen Central World, מצאתי את עצמי מנהלת פעילות הומניטרית עם מטבחים של מסעדות, מדן ועד אילת. עבדנו עם חב"ד בצפת, עם בדואים ברהט, עם חרדים בבית"ר עילית ועם קיבוצניקים בערבה. 13 חילקנו יחד שני מיליון ארוחות, אבל יותר מזה – יצרנו שותפות. גיליתי שמה שנחשב פעם ל"ישראל האחרת" הפך ל"ישראל האחת".
חשבתי על מאות הפעמים שבהן, מתוקף עבודתי כשפית, עיתונאית ומרצה, נדרשתי לשאלה "מה הוא אוכל ישראלי?" וצמצמתי את תשובתי ביהירות עיוורת לד' אמותיי הקולינריות – מסעדות תל אביב. אלא שאוכל ישראלי, כמו החברה הישראלית, הוא עשיר, חצוף, צבעוני ומגוון. הוא מגיע מבית"ר עילית וממודיעין, מקרית גת, יטבתה, מנות ורהט, ממש כשם שהוא בא מתל אביב.
החיכוך היומיומי שנוצר לי, סביב מטרה גדולה ויפה, עם אוכלוסיות חדשות היה קצת כמו מילואים. "רגע", תהינו שתינו בחדר, "האישה הזו מולי היא לא מה שמכנים 'משיחית הזויה'?" אנחנו עכשיו מדברות שיחה אישית כל כך על פוסט-טראומה אצל ילדים? והיא מביטה ואומרת לעצמה: "אלה השמאל הקפלניסטי התל אביבי שכל כך שנאתי ופחדתי ממנו? אנחנו מדברות כל יום כבר ארבעה חודשים. ממה חששתי?"
המלחמה הזו הביאה אותנו לשיאים של אלימות ורוע, שיאים של סכסכנות ורעל, אבל גם לשיאים של רוח, סולידריות בלי תנאים, התגייסות והקרבה הכי קיצוניים שיש, מכל חלקי האוכלוסייה. אנשים נתנו את החיים שלהם הלכה למעשה, או עצרו את החיים שלהם כדי לעזור ולהציל.
בשבילי, התקופה הזו היא גם תקופה של גילוי: מה היא ישראליות, ובאופן ספציפי ואישי – תקופה של גילוי הציונות הדתית. נכנסו לחיי כל כך הרבה מהציבור הזה, עד שאני עצמי התחלתי ללמוד תורה אצל הרב שי פירון. ואני לא מרגישה יותר דתיה, אבל אני בהחלט מרגישה שגיליתי אוצר בחיי – ציבור שלם שגזלתי מעצמי במשך שנים, ומאמין כמוני במשפחה, בישראליות, בטוב, בחסד וברחמים, שמאמין גם בהשכלה, בעברית יפה, בדרך ארץ ובממלכתיות. שמתגייס לאירוע שוב ושוב ושוב, שיש לו עקרונות, שמבין את כוחה של הקהילה ולא רואה בתרבות ובספר מילים גסות.
אני מקווה שכמוני, וכמו מתגייסים אחרים לחזיתות השונות בחיינו, יש עוד רבים שרואים את החיבורים האמיתיים בחברה שלנו. שמזהים שיש את אלו שירצו לפלג, שירוויחו מהשנאה, אבל כמו בשבעה באוקטובר, במקומות שבהם המדינה נעלמה, רוח האדם התייצבה: עם נשק, עם אפוד קרמי, עם גופיה תרמית, אוכל טעים, טרי וחם, ובתקווה גם אוזן קשבת ונפש פתוחה.
אני יודעת שמלחמת הקיום האמיתית שלנו, הקשה מכולם, היא פנימית. לא רק חברתית בין חלקי החברה, אלא ממש פנימית – שלנו עם עצמנו. לנסות להקשיב, לנסות לא לשנוא, גם כשאנחנו משוכנעים ששונאים אותנו. שום ארטילריה ושום סיוע אמריקאי לא יעזור לנו פה. רק התבוננות ותיקון פנימי אמיתי. בשיר "אנחנו", שכתב המוסיקאי גיא מזיג, הוא שואל: "הי, מי יהיה פה ביום שאחרי? סוף החלום ושברו הקהה, מה שהיה ויותר לא יהיה. מה, מה יישאר אחרי מלחמה?"
מי יהיה פה ומה יישאר כאן? התשובה תלויה בנו. ועם תיקון פנימי אמיתי, נוכל לקרוא לעצמנו "אנחנו", ו"אנחנו" זה בדיוק המקום שבו בונים מעצמה.
רותי רוסו היא שפית, אשת טלוויזיה, יזמית ופעילה חברתית. מאז ה7.10- מובילה את פעילות Kitchen Central World בישראל, מספקת אוכל בכל הארץ – למפונים, לתושבי קו העימות, לניצולי נובה, למשפחות החטופים ולחטופים ששבו.
הטור פורסם לראשונה בחוברת צהר לשבועות