נתון אחד, מדהים, לפחות בעיניי, עלה והזדקר מתוך סקר "מדד צהר ליהדות ולמסורת" אשר פורסם בערוץ "משב" של ארגון צהר. שימו לב לנתון הבא: השאלה שנשאלו משתתפי הסקר היא ״האם שקלת לנתק קשרים אישיים בשל מחלוקת פוליטית״. ולהלן הנתונים: 17% ניתקו קשר עם יותר מאשר קרוב משפחה, חבר, שותף או ידיד אחד. 13% ניתקו קשר רק עם חבר או קרוב אחד, ו- 20% שקלו לעשות זאת ולבסוף נמנעו.
ובעברית: חמישים אחוז מקרב הישראלים, כל ישראלי שני, שקלו לנתק, או ניתקו קשר עם חבר או קרוב בשל פער גדול מדי בעמדות הפוליטיות. 30 אחוזים אשכרה עשו זאת – בחרו להפסיק מערכות יחסים קרובות, של שנים, רק בגלל שבן המשפחה, רחמנא ליצלן, תומך בביבי, או ברפורמה, או לחלופין חושב שביבי הוא חזות כל מה שרע בחיינו, ושהרפורמה היא בכלל ניסיון להפיכה משטרית.
טירוף הקיטוב לא פוסח על אף מחנה
באמת? לנתק קשר עם קרוב משפחה בגלל דעתו על ביבי, על החטופים, על המלחמה או על הרפורמה? באמת? ובכן: ממש ממש באמת. אני, למשל, חוויתי – וממשיך לחוות – זאת על בשרי. בימים שבהם השמעתי דעות שנדמו לחלק מחבריי ימניות מדי, ניתקו עימי קשר (חלק באופן מוצהר, וחלק בדרך של התפיידות שקטה מחיי) רבים מחבריי ומכריי. מעל עשרה לפחות. ביניהם אנשים שעימם עבדתי במשך שנים, כאלה שסייעתי להם וקידמתי את הקריירה שלהם, כאלה שנקשרו בינינו יחסי חברות מחוץ לעבודה, ועוד רבים ולא כל כך טובים אחרים.
אתם חושבים שהטירוף הזה חל רק על אנשי שמאל? תחשבו שוב. בימים שלאחר השבעה באוקטובר, כאשר השמעתי דעות נחרצות כנגד נתניהו, החלו חבריי מימין להפנות לי עורף. הגדיל לעשות אחד, אליו הייתי קרוב למדי ונקשרה בינינו חברות, ובערב שבו נאמתי בכיכר החטופים וקראתי לעשיית מעשים נחרצים להשבתם, פירסם עליי פוסט נאצה אלים במיוחד ברשתות החברתיות, חסם אותי בכל פלטפורמה אפשרית, ומן הסתם – יצא מחיי. ותצטרכו להאמין לי: הוא לא היה היחיד.
ההיגיון עזב/ה את הקבוצה
וחשבתי לעצמי על העניין המשונה והמגונה הזה, ועל העידן המעוות הזה שבו כולנו חיים – עידן שבו אנשים מגדירים אנשים, אפילו חברים ובני משפחה, אך ורק לפי דעותיהם הפוליטיות. כאילו האדם עצמו, אישיותו, טיבו, מעשיו בעולם, עמדותיו במאה נושאים שונים, סך החוויות המשותפות שצברתם, ההערכה והחיבה שהצטברו לאורך השנים, כל אלה נמחקו והתאיידו, וניגפו מול המשמיד החברתי הגדול של ימינו אלה בישראל: דעתו של אדם על ביבי.
כשלעצמי, אתקל לא אחת בטקסט שכתב חבר, או בדברים שאמר, שהם הפוכים לגמרי מדעתי. אוקיי – אז? אז מה? האם בשל חיבתו והערכתו לנתניהו, ותחושתו שלאיש נעשה עוול איני יכול עוד אפילו לשאת את נוכחותו ולקרוא את דבריו בווצאפ? חבר אחד, שהיה שותף לקבוצת ווצאפ שעניינה אן-בי-איי, יצא מהקבוצה, תרתי משמע, וסירב לשמוע את דעתי, אפילו בנושאי כדורסל אמריקאי, שעה שעבדתי בערוץ 14. זה היה מעליב מאוד, ומעציב מאוד.
מעציב יותר מאשר מעליב – בעיקר בגלל ההכרה שאליה הגעתי והיא שישראל חצויה לשני מחנות. זה אינו דבר חדש, כמובן, אבל מה שחדש הוא, שלראשונה בתולדותינו – ישראל נחלקת לשני מחנות ניצים אשר רואים כל אחד בשני אויב. אויב שמאיים על ישראל, וככל הנראה גם עליו. אני לא יודע מה איתכם, אבל אותי לימדו שבאויב נלחמים. והדבר המדהים הוא שאנחנו בכלל במלחמה. ובשעה הזאת ממש נלחמים בכל גבולותינו חיילים שדעותיהם הפוליטיות מנוגדות; מסורים זה לזה ומחויבים בחייהם, זה לחייו של זה.
מי אחראי לקיטוב? לא מי שאתם חושבים
איך אפשר להסביר את הסתירה בין הדרך שבה נוהגים חיילינו בטנק ובמארב המשותף, לבינינו בעורף? תשובה אפשרית אחת היא הרשתות החברתיות והרעילות החולנית שלהן; לתקשורת בוודאי יש גם חלק משמעותי בשיח המקוטב, החד צדדי והחד ערכי; ולא פחות מכך לראש הממשלה ולכלל הפוליטיקאים אשר הקיטוב עבורם הוא בכלל כלי עבודה פוליטי. אבל אני סבור שלטעון זאת יהיה לעשות חיים קלים מדי לעצמנו, ולפטור אותנו – אותי, אותך ואתכם – מאחריות למעשינו, למילים שלנו, לסגנון שלנו, ובעיקר: לפעולותינו.
ביבי לא גרם לך, אדוני, לסרב לשבת בסדר המשפחתי לצד אחיך. גם דעותיו של אחיך לא הביאו לכך. אתה בחרת לנהוג כך. אתה נפלת לבור המלכודת של השיח המקטב, ואז הוצאת את חפירה מנרתיקך והעמקת לחפור בבור עוד ועוד. פולמוס החטופים לא גרם לך, גברתי, לוותר על חברה של שלושים שנים. זו את. זו ההחלטה שלך. וגם אם דעותיה מטורפות בעינייך, ההחלטה למחוק את חברותכן, ואותה כאדם שאת מכירה היטב, היא מטורפת הרבה יותר מדעותיה על עסקת החטופים הרצויה.
הפסקנו להאזין זה לזה. במקום להאזין אנחנו שונאים. במקום לדבר, אנחנו מנתקים קשרים. במקום לזכור שסוד כוחה של ישראל הוא באחדות בין כלל הישראלים, והבנתם שגורל אחד משותף מאחד ביניהם; במקום זה, ואפילו לאחר השיעור של השבעה באוקטובר, מרביתנו בעורף מבכרים את הקטטה הפנימית על פני הדיאלוג, ואם לא הדיאלוג, לפחות הכבוד ההדדי בינינו לבין חברינו ובני משפחותינו. זו לא מטלה גדולה מדי, נכון? לנהוג בכבוד באח, גם אם לא ביולוגי, אח למקום הזה, לגורל הזה, לארץ הזאת, לשפה הזאת, לעיר ולכפר ולשכונה – בכבוד. נכון? בטח שנכון.
אז רגע לפני שאנחנו הופכים את הקרע הפנימי הזה בתוכנו למלחמה של ממש, הצעתי היא שנזכור רק את זאת: פירוקה של החברה הישראלית הוא בוודאות סופה של מדינת ישראל, ושל הבית השלישי. ואם אפילו את השיעור ההיסטורי הזה אנחנו מסרבים לזכור, נראה שגורלנו יהיה דומה לגורל שני הבתים הקודמים. וזה גורל שאסור בשום פנים ואופן לאפשר את התרחשותו. והיחידים שיכולים למנוע מאיתנו את האסון הזה הם את, אתה, אתם וּודאי שאני. אני משתדל מאוד ממושבי הקטן להילחם בתסריט הזה. ואני מאוד מקווה שאני לא לבד.