אחרי שהוכרזה הפסקת אש עם איראן, הכותרות בעיתונים והחיוכים ברחובות סיפרו שהמלחמה נגמרה. אבל בקרב משפחות המילואים המלחמה עדיין מתחוללת. כמעט לכל לוחם מילואים עדיין יש צו מתוכנן מתישהו בעתיד הנראה לעין, סבב נוסף באופק שמקשה להתאקלם חזרה במציאות ולקנות בה אחיזה, והרבה לוחמים נמצאים ממש עכשיו בשלב שבו הם פושטים את המדים וחוזרים הביתה. בשלב הזה הם אולי מזדכים על הנשק ומאפסנים את הציוד הצבאי בימ"ח, אבל הקרבות על הבית והמשפחה רק מתחילים.
על מדפי הספרייה שלנו מונחת אבן בטון אפורה, שבורה ומשוננת, אבן שבן הזוג שלי הביא איתו מאחת המנהרות בעזה בסוף הסבב השני של המילואים. שבוע לפי שהוא חזר מהמילואים הוא אמר שהוא מביא את האבן הזו הביתה. בהתחלה צחקתי, אחר כך הבנתי שהוא מדבר ברצינות והשתתקתי, ובסוף צעקתי "למה אתה מביא את המלחמה לכאן? תשאיר אותה רחוקה מאיתנו".
אבל המלחמה הגיעה יחד איתו, וגם האבן מונחת על הספרייה, ניצבת בין ספרי פנטזיה לפרוזה, מכריחה את כל מי שנכנס הביתה לזכור את המציאות הבלתי אפשרית שבה כולנו חיים כרגע. הילדים יושבים בסלון, משחקים במחשב, קוראים ספר, רבים זה עם זה כאילו אין סכנה באופק. אבל האבן שיושבת מולם מזכירה כל הזמן את האימה המרחפת מעלינו, מהדהדת את השבריריות העדינה של הקיום. היא מספרת על הצו החדש המתקרב, על החברים שנהרגו שם, על החברות שנותרו אלמנות, על החטופים שעדיין נמקים במנהרות, על הסכנה האורבת בין חתיכות הבטון. היא לא מאפשרת לשכוח. אבל יחד עם זאת, האבן הזו היא מפתח לריפוי. היא מאפשרת לחבר בין העולמות. בין הבית לבין המלחמה. היא ניצבת שם ומכריחה אותנו לדבר על כל מה שקרה.
שבילי הבית והלב
במסכת כתובות בתלמוד הבבלי ישנו מקבץ מרתק של סיפורים על תלמידי חכמים שחוזרים הביתה אחרי שנים של לימוד תורה. באחד הסיפורים מתוארת הדרך הביתה של רבי חנינא בן חכינאי. במשך שתים עשרה שנה הוא נעדר מן הבית וכשהוא חוזר הוא מגלה כי "השתנו שבילי העיר" – הכול השתנה בעת שהיה רחוק. ורבי חנינא בן חכינאי מתקשה למצוא את הדרך חזרה הביתה. בצורה יפהפייה מתאר לנו התלמוד את הקושי שמתעורר בזמן ששבים הביתה לאחר זמן. הרבה דברים השתנו בזמן הריחוק בין בני הזוג. כל אחד חווה חוויות קיצון אחרות.
מי שיצא אל המילואים התמודד עם קשיים בלתי נתפסים וגם מי שנשארה בבית והייתה צריכה להחזיק על גבה עבודה, ילדים וגעגועים חוותה משברים ואתגרים. כל אחד מהצדדים היה צריך לסגל לעצמו דרכי התמודדות חדשות ולעמוד באתגר לבד. אחרי כל זה, איך חוזרים לחיים של יחד? איך מצליחים להיות שוב זוג? להוביל יחד את המשפחה?
אני חושבת שהשלב הראשון בדרך לריפוי הוא להבין את מה שמספר התלמוד – שבילי הבית השתנו וגם שבילי הלב. רבי חנינא בן חכינאי חשב שהוא יחזור הביתה והכול יהיה בדיוק כפי שהיה. אבל האמת היא שאף פעם אי אפשר לחזור לאותה מציאות בדיוק. היו כאן רגעי משבר קשים ומעצבים ששינו אותנו, והדבר הראשון שצריך לעשות הוא להסכים לקבל את השינוי הזה, להעז להשתנות, ולהבין שגם עכשיו, אחרי כל צו, נצטרך להכיר זו את זה קצת מחדש.
אצל הרבה זוגות ומשפחות אנחנו פוגשים את הצורך להגן על הצד השני ולא לספר לו מה התרחש. לוחמים חוזרים הביתה ישר אל תוך שטיפת כלים, טיפול בילדים ועומס בעבודה ולא עוצרים רגע לדבר ולספר על מה שחוו, וכך אט אט מתעטפים בשריון של שתיקה – שתיקה שמייצרת ריחוק.
באפטר הראשון, כשבן הזוג שלי חזר מעזה, נסעתי יחד איתו לבקר פצועים של הגדוד בסורוקה. כל הדרך הוא דיבר בשפה שלא הכרתי, שפה של מלחמה. אחרי חצי נסיעה הוא ראה את הדמעות שזולגות על הלחיים שלי ושאל – "זה יותר מדי? להפסיק לספר?" ואני עניתי שלא יפסיק, אלה החיים שלו עכשיו ואם לא אקשיב לא אכיר אותו כשיחזור. ההקשבה הזו לא קלה, ולפעמים אפילו קשה, אבל פעמים רבות היא הכרחית כדי לחבר מחדש את הקשר שנפרם.
לכל צד יש סיפור. וכדי לטוות מחדש את הסיפור הזוגי המשותף שני הסיפורים האלה צריכים לצאת לאור
סיפורי קרבות וכביסות
אני חושבת שאחד הדברים שהיו לי קשים ביותר אחרי השבעה באוקטובר הוא שהייתי במצוקה נוראית אבל בן הזוג שלי, שאמור להיות לצידי בעת כזו, שאמור לתמוך, ללוות ולחבק, פשוט לא היה. הוא היה עסוק בהגנה על המדינה ולא היה יכול להגן עליי או על הילדים. החוויה הזו של הבדידות, ואני אעז ואומר אפילו חוויית הנטישה, היא חוויה קשה ומעצבת. אבל לצידה יש גם חוויה של מסוגלות מסוימת, ואפילו תחושת שליחות ומשמעות. הרי לאורך כל התקופה הזו החזקתי את הכול הכול לבד. ואז, כשהוא חוזר, מתעוררת השאלה אם אני בכלל זקוקה לו או שאולי כבר התרגלתי להסתדר בלעדיו.
הסיפור התלמודי הבא בקובץ שבמסכת כתובות מספר על חכם נוסף שנעדר מביתו במשך שתים עשרה שנים לצורך לימודיו, רבי חמא בר ביסא. כשחזר לביתו ייסרה אותו המחשבה שהיעדרותו גרמה ודאי לכך שבנו לא גדל כתלמיד חכם, ללא אביו שילַמדוֹ תורה. ההפתעה שציפתה לרבי חמא בבית – הגילוי שבנו דווקא צמח להיות תלמיד חכם ידען – לימדה אותו שבניגוד למה שחשב, אשתו דווקא הסתדרה היטב בלעדיו. שמחת השיבה והגילוי המשמח התערבבה בתחושת חמיצות; כמו חלק מהמילואמיניקים שחוזרים וחשים את תחושת הריקנות הזאת, שאולי בבית הם לא נחוצים, מיותרים.
חשוב לזכור שיש סיפור שהתרחש בין מכשירי קשר לפקודות קרב, ויש סיפור שהתרחש בבית, בין הסירים, הכביסות וההתמודדות עם הילדים והאזעקות. לכל צד יש סיפור. וכדי לטוות מחדש את הסיפור הזוגי המשותף שני הסיפורים האלה צריכים לצאת לאור.
אם אתם מכירים משפחת מילואים, כנראה ניסיתם לעזור כשהוא היה רחוק. אולי הכנתם עוגה, אולי עזרתם להוציא את הכלב ואולי סתם שאלתם "מה שלומכם". ההנחה הרווחת היא שכשהמילואימניק חוזר הביתה הכול נגמר, אבל זו אשליה. לוקח זמן לחזור. לוקח זמן להתאקלם מחדש בבית. לוקח זמן להוריד את ההגנות שהתווספו לגוף בזמן הצו. ולכן, אם אתם מכירים זוג כזה, כדאי להמשיך לשלוח לו פינוקים או לנסות לעזור גם כשהמילואימניק חזר הביתה. האמת היא שבימי ההסתגלות האלה יכול להיות שהזוג צריך את העזרה הרבה יותר ממה שאתם מדמיינים.
אילה דקל היא סופרת, ראש הישיבה החילונית של בינ"ה, מחברת רב המכר "עד שתחזור אליי" המספר את סיפורן של משפחות המילואים.