דמיינו שפתחתם טלוויזיה ועל המסך משודר מעמד הר סיני. אתם צופים בו בחרדת קודש, עדים לקולות ולברקים, לאש הלוהטת ולעשן המיתמר. ואז מתברר שאת כל ההפקה הענקית הזאת עשו רק כדי לספר לכם – ובכן, שאסור לרצוח ואסור לגנוב.
במבט ראשון, עשרת הדיברות הם עקרונות שכל בר דעת בעל מוסר בסיסי מסוגל להגיע אליהם היום בעצמו. רוב האנשים לא קמים בבוקר ושאולים את עצמם "את מי ארצח היום". רובם גם מבינים שגניבה היא דבר רע ומנסים לכבד את הוריהם.
אנחנו רוצים להאמין שלפחות את עשרת חוקי היסוד של התורה אנחנו שומרים די בקלות. הרי אנחנו לא רוצחים, לא גונבים, לא משקרים (לפחות לא בכוונה), וּודאי שלא נופלים ברשת של עבודה זרה כלשהי. אבל האם זה באמת ככה? האם חיי היומיום שלנו באמת עומדים בסטנדרטים של עשרת הדיברות? מה אם נגלה שגם כאנשים מוסריים, ואפילו כיהודים שומרי מצוות, יש לעשרת הדיברות מה להציע לנו, ונדע שבכל חג שבועות עומדת לנו האפשרות לבחון את נאמנותנו מחדש לקוד שהם תובעים? ייתכן שנחווה את החג הזה באופן חי ופועם והרבה יותר רלוונטי.
מפתח האש
כדי לבחון את העניין הזה לעומק, יש להבין את הפילוסופיה הרוחנית שעומדת מאחורי עשרת הדיברות. דב אלבוים הציע לכך פרשנות מרתקת – הוא מציב את "מפתח האש" שדרכו הוא בוחן את כל מתן תורה.
האש מופיעה כחוט השני בכל התגלויות סיני. היא מופיעה בסנה הבוער, בעמוד האש שמלווה את בני ישראל במדבר, באש שאוכלת את הקורבנות ובהר סיני עצמו שבוער כולו באש.
מה מיוחד באש הזאת? שהיא לעולם אינה סטטית. יש בה דינמיות ותנועה מתמדת. היא יוצרת צורות חדשות בכל רגע ורגע. כאשר מתבוננים במדורה, למשל, לעולם לא תופיע בה אותה צורה פעמיים. האש היא דרמה מתמדת של השתנות והתחדשות.
כבר במעמד הסנה הבוער, משה מגלה את האש כסמל לחירות האלוהית המוחלטת. כאשר הקב"ה מתגלה אליו לראשונה, משה שואל אותו לשמו, ותשובתו היא "אהיה אשר אהיה". עוד במפגש הראשון ביניהם מובהר למשה שהאלוהות לא יכולה להתקבע בתוך הגדרה מגבילה, בשם או בצורה. לכן, בדיבר הראשון במעמד הר סיני אלוהים בוחר להציג את עצמו קודם כול כמשחרר עבדים, כמי שהחירות היא מהותו העמוקה.
מכאן, כל הדיברות האחרים הם הוראות מעשיות כיצד להישאר בני חורין לנצח: לא לשעבד את חירותנו למושאי תלות אחרים (אלוהים אחרים), לא להקפיא את האל לצורה קבועה ומאובנת (פסל), לא להשתמש בשמו של האל לשעבוד אחרים או להצדקת מעשים נבזיים (לא תשא), לכבד את המסורת שלנו, כדי שנזכור מה עברו אבותינו בדרך לחירות שאנחנו נהנים ממנה היום (כבד), לשמור לעצמנו יום של חירות בזמן (שבת) ואפילו חמשת הדיברות האחרונים ("לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר", "לא תחמוד") – כולם הגנה על חירותו של האחר לחיות, לשמור על ביתו ומשפחתו, להגן על רכושו ולוודא שלא יפלילו אותו בשקרים.
ChatGPT – הפסיכולוג שלי
ברגע שמתבוננים על עשרת הדיברות מזווית של קוד אוניברסלי שאינו מוגבל תקופתית, אפשר לברר את מידה נאמנותנו אליהם לאור האתגרים שמקיפים אותנו כעת. ואם היה צריך לשים את הספוט על הנושא שהכי צריך לטרוד את מנוחתנו, הייתי שמה אותו על השאלה: האם בעידן הדיגיטלי אנחנו אכן שומרים אמונים לעשרת חוקי היסוד שלנו?
לא מזמן שמעתי מאשת חינוך שנערים נוטים היום להתייעץ עם ChatGPT על בעיות חברתיות שהם חווים בבית הספר, בטענה שהוא "הפסיכולוג הכי טוב שיש". טכנולוגיית ה-AI שפרצה לחיינו מחליפה את הכישורים שפיתחו אנשים במיומנות ובסבלנות אין קץ, גוזלת מאיתנו יכולות טבעיות כמו ניווט, יצירתיות ומחשבה עצמית – ועוד משכללת עצמה בצורה אקספוננציאלית. האם להתמסר אליה ולהפקיר בידיה את כל ניהול חיינו זו לא עבודת אלילים?
בעידן שבו אלגוריתמים מחליטים מה נראה בפיד שלנו, מה נקנה ואיך נרגיש לגבי עצמנו, האם לא ראוי שנתהה מיהי באמת הסמכות שמנהלת את חיינו ואם לא הפכנו את הטכנולוגיה ל"אלוהים אחרים" שאנחנו סוגדים להם בלי משים?
ומה עם מוסד המנוחה העתיק שרבים בחרו לוותר עליו? אנשים הפכו את עצמם לזמינים 24/7, מחוברים תמיד. אחר כך הם תמהים מדוע הילדים שלהם לא פותחים אפילו ספר אחד בשבוע. האם ההזדמנות שמציעה היהדות לכבות את המסכים ליום אחד היא באמת כל כך פרימיטיבית?
חברות רבות במשק בוחרות לבסס את הממשק שלהן על טכנולוגיית AI. היום כבר אי אפשר להזמין תור פשוט בטלפון, והעוזרות הדיגיטליות הפכו לאלטרנטיבה זולה למענה אנושי. זקנים וקשישים שמתקשרים למוקד לא מבינים איך הם אמורים לקבוע תור מול אינפלציית הבוטים והמענים הקוליים. האם העולם שבנינו באמת מכבד את המבוגרים בסביבתנו?
אולי להוריד מדי פעם סדרה מאתר פיראטי או תמונה מגוגל – זה "לא תגנוב" של העידן החדש?
כשאנחנו בוחרים לשתף בפייסבוק פוסט סתם כי הוא מסתדר לנו יפה עם דעתנו המוקדמת בלי לבדוק אם הוא נכון, האם אנחנו לא עוברים על "לא תענה ברעך עד שקר"? האם קיים בכלל סיכוי לחיות היום במרחב עם שיח מבוסס אמת?
ומה לגבי אנשים (להלן כולנו) שמורידים מדי פעם סדרה מאתר פיראטי, שמתקמבנים עם כרטיס של חבר כדי להשיג כפל מבצעים, שמעתיקים תמונה מגוגל לחומר שיווקי מבלי לבדוק ומבלי לקבל אישור – האם בעידן הדיגיטלי "לא תגנוב" זה לא לקחת חפץ מהבית של השכן, אלא גם לא לקחת רעיון, תמונה, שיר או סרט ללא רשות?
וכשאנחנו בוחרים להתמכר למרחב דיגיטלי של סטוריז ומשפיעני רשת שרק גורם לנו לקנאה ותסכול, שרק מציג את החיים שלנו כאפורים ומדכאים, האם אנחנו לא דוהרים בעיניים עצומות לתוך מציאות שכולה מבוססת על חמדת חיי האחר?
מצפן חי בעולם דיגיטלי
עשרת הדיברות ניתנו במעמד רב הוד ועוצמה, משום שהם המפתח הנצחי שבאמצעותו כל דור ודור נקרא לכונן מחדש את יסודות המוסר החברתי מתוך המציאות שבה הוא שרוי. הם אינם פרק נוסטלגי חמוד ביהדות, אלא המצפן החי והבוער שדרכו אנו נקראים לבחון את האתגרים המוסריים של זמננו – האם אנחנו בני חורין באמת? האם אנחנו מצליחים להישאר נאמנים לעיקרון הזה גם כאשר כבלי השעבוד מתחפשים לפתרונות נוחים שקורצים לנו באמצעות החידושים של כל עידן ועידן?
האש של הר סיני לא כבתה. היא בוערת בכל מי שמוכן להתבונן בכנות על החיים שלו ולשאול ממה הוא צריך להשתחרר. איך הוא יכול לחיות בצורה שמכבדת את החירות שלו ואת החירות של הזולת. ההתמודדות האמיתית עם עשרת הדיברות היא לא עם הטקסט שחרוט על הלוחות, אלא עם האש שעדיין בוערת – ומאתגרת אותנו להישאר בני אדם חופשיים גם במאה ה-21.