פתאום כולם התחילו לשמור שבת, וכשאני אומרת "כולם" אני מתכוונת כמובן לסלבס. כי אם אתה לא מפורסם שמתראיין בעיתון מי יֵדע שהתחלת לשמור שבת, זה הרי כל כך אישי. וגם – למי יהיה אכפת?
ובכן, מפורסמים רבים משתפים בתקופה האחרונה – בעיתונות וגם ברשתות החברתיות – שמבחינתם שמירת שבת זו מתנה, והם אפילו שוקלים להפסיק להופיע בשבת כי אין ברכה ברווחים שנעשים ביום השביעי. אני מצידי מברכת על כך: למה לעבוד בשבת? מצידי לא הייתי עובדת גם בימי ראשון ושלישי, אם חשבון הבנק היה מאפשר.
אני גם מקווה שהגל הזה של סלבס שומרי שבת הוא אכן אותנטי כי בפעם הקודמת שהיה טרנד הלכתי שכזה באינסטגרם – של מפורסמות שהחליטו לשמור נידה – התברר שמדובר בשת"פ.
בחזרה לשבת. אם יש משהו שאני יכולה להבין, ממש לעומק, ממש רגשית, זה את הרצון ליצור לעצמך שבת משלך. לעלות על מסלול חדש כי משהו בפנים מרגיש לך שצריך, שאת רוצה – ואגב אני ממש לא מדברת על להתחיל לעבוד בסופי שבוע, זה למשל אף פעם לא קסם לי. להפך, הרגשתי שמנוחה מתאימה לי מאוד, אבל מסוג אחר.
כבר לפני עשור, כשהתחלתי לתהות מה זה בעצם אומר מבחינתי להיות דתל"שית, הבנתי שהשבת תהיה הסוגיה העיקרית. מה לעשות שמאכלי ים ובשר לבן אני לא אוכל לעולם כי זה מגעיל; ובבית שלי תמיד יהיו שני כיורים כדי שאוכל לארח את המשפחה וגם כי ככה יותר נוח; וגופיות ומכנסיים קצרים לא מדברים אליי.
הכול, אם כן, התנקז לסוגיית השבת, עם שאלה ספציפית מאוד: איך תיראה השבת שלי כעת? התשובה האוטומטית הייתה, כמובן: לא כמו שנראתה עד עכשיו.
העניין הוא, שכל כך רציתי שבת אחרת, שאימצתי לעצמי מנהגים לא לי. מדהים להבין בפרספקטיבה איך המחשבה ש"אף אחד לא יגיד לי מה לעשות" יכולה להוביל בדיוק לזה שמכתיבים לי מה לעשות, פשוט לוקח זמן להבין.
אני זוכרת שבתות של קפה ליד הים, או סתם קפה בבית קפה, רצוי במרחק נסיעה, ושופינג און ליין, ומוזיקה כל הזמן, וטלפון כל הזמן, וטלוויזיה עובדת ברקע סתם כי אפשר. אנשים סביבי גם יצאו לטיולי שבת בבוקר אבל לא צריך להגזים, מסלולים זה לא אני, באף יום.
זה נשמע קצת מצחיק עכשיו, אבל כשאדם מפלס לעצמו דרך חדשה – הוא קודם כול נצמד לאיזו תמונה שיש לו בראש ומנסה לצייר אותה. ובכן, הסתכלתי על חברים חילונים או דתל"שים, ופשוט העתקתי.
אגב, זה ככה גם עם חוזרים בתשובה שאני מכירה: הם מסתכלים איך דתיים מבלים את השבת שלהם ומאמצים את מנהגיהם – העניין הוא שלשומרי שבת יש כללים מאוד ברורים לגבי מה מותר ומה אסור – ואילו שבת שלא לפי ההלכה אפשר להעביר בכל כך הרבה דרכים וסגנונות.
אז את נוסעת לבית קפה כשמה שבאמת מתחשק לך זה הפוך במרפסת, ואת שמה מוזיקה גם כשבא לך שקט, ואת משלימה עבודה קטנה במחשב כי זה יחסוך לך שעתיים בראשון בבוקר – ומתישהו את קולטת שהשבת שלך ממש לא נראית כמו שרצית. ואת לא יכולה שלא לשאול: אז בשביל מה כל זה? אם בעצם עלית על מסלול של מישהו אחר, ואת לא מרגישה שזה שלך – מה עושים?
נראה לי שצריך איזה ותק בדתל"שיות, קצת קילומטראז' של מוזיקה ונסיעות ומסכים בשבתות, כדי להבין מה מתאים לך, וגם מה לא.
היום אני יכולה להניח את הטלפון בצד בשבת בלי להרגיש שנכנעתי לאיזה תכתיב דתי, אלא פשוט כי זה מתאים לי, כשאני רוצה שקט. ואני בוחרת לא למלא את הסופ"ש שלי בטלוויזיה כי אני לא כל כך רואה טלוויזיה, גם באמצע השבוע. אני כן אוהבת קפה ממכונת קפה, ומוזיקה במידה, וגם לארח במידה (להתארח אין לי בעיה, דרך אגב), וספרים, ספרים, ספרים. מצידי אם הייתי יכולה רק לקרוא כל החיים הייתי עושה רק את זה.
ויש לי חברה טובה דתייה שמבחינתה שבת זה ספרים – זה הלו"ז, ספרים בלבד. כי ביום רגיל אין לה זמן לקרוא עמוד. וחברה דתייה אחרת שאצלה שבת זה בריכה בקאנטרי: היא צועדת לשם ברגל והיא אוהבת את זה – גם את ההליכה, גם את השחייה – כך נראות השבתות שלה כבר שנים. ואני אומרת לה שאיזה כיף לה ושחבל שאני לא יודעת לשחות, אבל גם אם הייתי יודעת, מה פתאום פעילות גופנית בשבת? מה זו החריצות הזאת, לא מתאים.
ולכן כשמדברים על "שבת דתית" או "שבת חילונית", אני מרגישה שהשבת שלי לא שייכת במאה אחוז לשום צד, והיא גם לא צריכה. כי רק בשנים האחרונות גיליתי שהשבת שלי היא לא דתית ולא חילונית, היא פשוט שלי.