הפסוק נאמר כחלק מהדרכה על מצוות השמיטה והצדקה. בתחילה התורה מציינת את השאיפה האידיאלית – שלא יהיו כלל עניים בקרב העם, משום שה' יברך את ישראל אם ילכו בדרכיו. אך מיד לאחר מכן התורה גם מכירה במציאות שבה ייתכן שיהיו אביונים, ולכן מצווה על נתינה להם. ההקשר מדגיש את האחריות החברתית המוטלת על כל אדם – לשאוף לחברה ללא עוני, אך במקביל לדאוג בפועל לחלש ולנזקק ברוח של חמלה.
