אלברט איינשטיין נולד היום – י"ט באדר תרל"ט, 14 במרץ 1879 – לפני 147 שנים, בעיר אולם שבגרמניה, למשפחה יהודית חילונית. הוא גדל במינכן, שם החלה סקרנותו לבעור בזכות מצפן שקיבל מאביו בגיל חמש – שהצית אצלו שאלה שליוותה אותו כל חייו: אילו כוחות נסתרים מניעים את היקום? כשגדל העיד על עצמו "אין לי כישרון מיוחד, אני רק סקרן בצורה יוצאת דופן".
איינשטיין היה ידוע באופיו הצבעוני והמיוחד: עוד כילד ניגן בכינור וטען שהמוזיקה עוזרת לו לפתור בעיות פיזיקליות מורכבות. שערו הפרוע הפך לסימן ההיכר שלו כי סירב "לבזבז זמן על תספורת", הוא טען שגרביים היא טרחה מיותרת, ועל אף מוחו האדיר נטה לשכוח דברים יומיומיים כמו מפתחות, שמות ואפילו את הדרך הביתה.
ציטוטים שלו רבים נחקקו בהיסטוריה האנושית, ביניהם "מי שמעולם לא טעה, מעולם לא ניסה שום דבר חדש", "דמיון חשוב יותר מידע. ידע הוא מוגבל. הדמיון חובק את העולם", וגם: "צורת חשיבה חדשה היא חיונית אם האנושות חפצה לשרוד ולהתקדם" (שנאמר במקור בהקשר הסכנה שבנשק הגרעיני, והפך לאמרה קצת שונה המיוחסת לו: "אי אפשר לפתור בעיות באמצעות אותה דרך חשיבה שהשתמשנו בה כשייצרנו אותן").
שערו הפרוע הפך לסימן ההיכר שלו כי סירב "לבזבז זמן על תספורת"
חיים אישיים: "אל תצפי שאשב איתך בבית"
איינשטיין שנא את שיטת הלימוד הנוקשה בגרמניה ופרש מהתיכון, אך בזכות כישרונו המתמטי התקבל ללימודים בפוליטכניקום בציריך, שווייץ, שם התאהב במילבה מאריץ', פיזיקאית סרבית שלמדה לצידו. השניים נישאו ב-1903, והביאו לעולם את האנס אלברט, שהפך לפרופסור להנדסה, ואת אדוארד, שחלה בסכיזופרניה ואושפז רוב חייו הבוגרים. הנישואים עלו על שרטון כנראה בגלל אופיו הקשה של איינשטיין שבא לידי ביטוי ברשימת דרישות נוקשות שהציב לאשתו, כולל דרישה מפורשת שלא תצפה ממנו לשבת איתה בבית ולצאת איתו לנסיעות משותפות.
בגיל 40 נישא איינשטיין לבת דודתו אלזה איינשטיין, שניהלה את חייו ביד רמה – סיננה עבורו אורחים ודאגה לאוכל, לנסיעות וללבוש שלו. כשנפטרה ב-1936, הוא היה שבור לב. לשניים לא היו ילדים משותפים אך לאלזה היו שתי בנות מנישואיה הראשונים – שאותן איינשטיין אימץ בחום.
"שנת הפלאות": מחקרים פורצי דרך
בגלל אופיו המרדני, איינשטיין לא מצא עבודה באקדמיה והפך לפקיד זוטר במשרד הפטנטים בברן. דווקא שם, בין בדיקת המצאות של אחרים, חווה ב-1905 את "שנת הפלאות" שלו (Annus Mirabilis) שבה פרסם ארבעה מאמרים ששינו את הפיזיקה לנצח, ושכל אחד מהם לבדו היה מזכה אותו בתהילת עולם:
האור כחלקיק (האפקט הפוטואלקטרי): הוכחה שהאור מורכב מחלקיקי אנרגיה, שהייתה הבסיס לפיתוח תורת הקוונטים ולטכנולוגיות כמו פאנלים סולאריים ועיניות דיגיטליות במצלמות.
הוכחת קיומו של האטום (תנועה בראונית): הוכחה מדעית חותכת לכך שהחומר בנוי מאטומים.
תורת היחסות הפרטית: איינשטיין קבע שמהירות האור היא קבועה, ולכן הזמן והמרחב חייבים להיות גמישים ומשתנים בהתאם למהירות הצופה. הוא ניפץ את התפיסה שהזמן זורם באותו קצב עבור כולם.
שקילות מסה ואנרגיה: המאמר הוכיח שחומר ואנרגיה הם למעשה שני צדדים של אותו מטבע. זה הבסיס להבנת הדרך שבה השמש מפיקה אור, אך גם הבסיס לפיתוח פצצת האטום.
פרס נובל הוענק לאיינשטיין על גילוי חוק האפקט הפוטואלקטרי. תורת היחסות נחשבה בזמנו לשנויה במחלוקת, וּועדת הפרס השמרנית העדיפה להעניק לו פרס על תגלית "מוצקה" יותר.
להאשמה שהפיזיקה שלו היא "יהודית" הגיב איינשטיין שזו הוכחה שהחשיבה היהודית היא חופשית, יצירתית ומנפצת מוסכמות
איינשטיין והנאצים: "מחלת נפש של ההמונים"
כשהיטלר נבחר לקנצלר בינואר 1933 שהה איינשטיין למרבה המזל בביקור בארה"ב. הוא הבין מייד שגרמניה הופכת למקום שבו אין חופש ביטוי או הגנה ליהודים, והגדיר את הנאציזם כ"מחלת נפש של ההמונים". איינשטיין הצהיר שלא יחזור לגרמניה כל עוד הנאצים בשלטון. במרץ 1933 הוא הפקיד את דרכונו בקונסוליה הגרמנית בבלגיה, וּויתר בשנית על אזרחותו הגרמנית.
זמן קצר לאחר מכן, הנאצים ביטלו רשמית את אזרחותו, החרימו את כל רכושו, הוקיעו את תורת היחסות כ"פיזיקה יהודית" שקרית ומסוכנת, ושרפו את ספריו בפומבי בכיכרות העיר. איינשטיין הגיב שאם הפיזיקה שלו היא "יהודית", הרי שזו הוכחה שהחשיבה היהודית היא חופשית, יצירתית ומנפצת מוסכמות. הוא ראה בחיפוש אחר האמת המדעית חלק מהגאונות היהודית, ועזר למאות מדענים יהודים להימלט מגרמניה ולמצוא מקלט במדינות המערב.
הנאצים הציבו על ראשו פרס כספי עצום של 5,000 מארק גרמני, ופרסמו את תמונתו תחת הכותרת המצמררת: "טרם נתלה". איינשטיין הגיב בחוש ההומור האופייני לו: "לא ידעתי שראשי שווה כל כך הרבה".
הוא החשיב רדיפת צדק, השכלה ועזרה הדדית כיסודות הכי חשובים של העם היהודי
תפיסה דתית: "המדע ללא דת הוא פיסח"
איינשטיין החזיק בתפיסה דתית ייחודית. הוא לא האמין בהשגחה ובשכר ועונש, סירב לקבל את הרעיון שהיקום מבוסס על הסתברות ומקריות, וטען בנחרצות: "אלוהים לא משחק בקוביות עם היקום". כשנשאל על ידי הרב הראשי של ניו יורק אם הוא מאמין באלוהים, ענה: "אני מאמין באלוהי שפינוזה, המגלה את עצמו בהרמוניה של כל הקיים", אך גם טען ש"המדע ללא דת הוא פיסח, הדת ללא מדע היא עיוורת".
"אני יהודי לא בגלל האמונה של אבותיי, אלא בגלל שנוצרתי כזה על ידי הסביבה שלי", הצהיר איינשטיין. הוא העריץ את העובדה שהיהדות, בניגוד לדתות אחרות, תמיד עודדה שאלת שאלות ולימוד, והסביר שהאנטישמיות "החזירה" אותו לעמו. ביהדות הוא ראה קבוצת ערכים מוסריים – רדיפת צדק, השכלה ועזרה הדדית, שאותה החשיב כאחד היסודות הכי חשובים של העם היהודי. טרם עליית הנאצים, איינשטיין היה פעיל מאוד בארגון הג'וינט וסייע בגיוס כספים עבור יהודים שנרדפו באירופה.
בנו, האנס אלברט, סיפר שאיינשטיין, למרות שהיה חילוני גמור, התעקש שהוא יעלה לתורה ויחגוג בר מצווה. עבורו, זו לא הייתה רק מצווה דתית, אלא גם אקט של שייכות לשרשרת הדורות היהודית.
ירושלים העתיקה והמוזנחת עוררה בו דכדוך, אך תל אביב הצעירה הציתה בו התלהבות עצומה
הזהות היהודית: "קשר אנושי חזק"
לאחר השואה, כשהבין שאין ליהודים מקום בטוח אחר בעולם, הפך איינשטיין לתומך נלהב של התנועה הציונית כפתרון רוחני ותרבותי לעם היהודי. "הקשר שלי לעם היהודי הפך לקשר האנושי החזק ביותר שלי, מרגע שהתחלתי להיות מודע למצבנו הרעוע בין אומות העולם", הסביר איינשטיין. הוא נסע עם חיים ויצמן לארה"ב למסע גיוס כספים למפעל הציוני, שלח מכתבים רבים למנהיגי עולם בדרישה להכיר בישראל וראה בהקמתה מעשה של צדק היסטורי.
בפברואר 1923 הגיע איינשטיין לביקורו היחיד בישראל, מסע בן 12 ימים שבו התקבל כמעט כ"מלך היהודים". ירושלים העתיקה והמוזנחת עוררה בו דכדוך, אך תל אביב הצעירה הציתה בו התלהבות עצומה. הוא קיבל ממאיר דיזנגוף אזרחות כבוד והצהיר שהוא גאה להיות אזרח העיר העברית "פי עשרה יותר מאשר אזרח ניו יורק".
שיא ביקורו היה על הר הצופים, שם נשא הרצאה על תורת היחסות באתר שעליו תקום האוניברסיטה העברית, שאותה ראה כ"מקדש המדע" של העם היהודי ולה הוריש בצוואתו את כל ארכיונו האישי, כתביו המדעיים והזכויות על שמו ותמונתו.
ב-1952, כשחיים ויצמן נפטר, ראש הממשלה דוד בן-גוריון הציע לאיינשטיין להיות נשיא המדינה השני – איינשטיין סירב בנימוס ואמר: "אני יודע מעט על הטבע, אך כמעט כלום על בני אדם".
פצצת האטום: הטרגדיה של הפציפיסט
ב-1939, לאחר שנודע שמדענים בגרמניה הצליחו לבקע אטום, איינשטיין שלח לנשיא ארה"ב רוזוולט מכתב ובו התריע שהנאצים עלולים לפתח פצצה הרסנית מסוג חדש והמליץ לארה"ב להתחיל במחקר משלה. איינשטיין עצמו לא השתתף בפיתוח הפצצה, כי הוא נחשב לסיכון ביטחוני בשל דעותיו השמאליות.
כששמע על הטלת הפצצה על הירושימה הגיב בזעזוע, ולאחר המלחמה אמר: "אילו ידעתי שהגרמנים לא יצליחו לפתח פצצה אטומית, לא הייתי נוקף אצבע". בשנותיו האחרונות פעל איינשטיין לפירוק נשק גרעיני והכריז: "אינני יודע באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית יילחמו במקלות ובאבנים".
ב-18 באפריל 1955 נפטר איינשטיין מפקיעת מפרצת באבי העורקים. ליד מיטתו נמצאה טיוטת נאום שתכנן לשאת בשידור רדיו עולמי לכבוד יום העצמאות השביעי של ישראל. המשפט האחרון שכתב עסק בצורך של המדינה לשמור על ערכי המוסר והשלום גם בעיתות משבר.
איינשטיין הפך לפיזיקאי החשוב ביותר בהיסטוריה המודרנית ושינה לעד את הדרך שבה אנחנו מבינים זמן, מרחב וחומר. הוא הפך לסמל של החשיבה החופשית, היצירתיות והחיפוש אחר אמת – ערכים שראה בהם את לב היהדות.