לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כשצבא בריטניה היה בשערי ירושלים, זמן קצר לפני שהעות’מאנים נסוגו והושלם כיבוש הארץ, חתמו הבריטים על “הצהרת בלפור” – ההכרזה שעיצבה את פני הסכסוך בין יהודים וערבים בארץ ישראל עד היום. היא נחתמה לפני 107 שנה, ביום י”ז מרחשוון התרע”ח, 2 בנובמבר 1917, אבל עד היום נחשבת לאבן דרך משמעותית בדרך להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, קצת יותר מ-30 שנה מאוחר יותר.
ההצהרה, הקרויה על שמו של שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג’יימס בלפור, הייתה הישג עצום עבור הציונות, כי משמעותה הייתה שהבריטים מכירים במטרתה העיקרית של התנועה הציונית להקים בית לאומי בארץ ישראל. ההצהרה עוררה שמחה עצומה בעולם היהודי, והיו שהשוו אותה להכרזת כורש, שאפשרה את שיבת ציון אחרי חורבן בית המקדש הראשון. אבל מה היא בעצם הבטיחה – ובעיקר: מה לא?
המרכיב הסודי: אצטון
מי שיזם את ההצהרה היה ד”ר חיים ויצמן, לימים נשיא המדינה הראשון, שהיה מקורב אז לבכירים בריטים – בהם מי שיהיו אחר כך ראשי ממשלת בריטניה, לויד ג’ורג’ ואחד וינסטון צ’רצ’יל – בזכות המצאה פורצת דרך ככימאי: זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם התגלה בבריטניה מחסור באצטון שהיה חיוני לתעשייה הצבאית, וד”ר ויצמן פתר את הבעיה כשהצליח לייצר אצטון על ידי תסיסה של חומרי גלם צמחיים כמו תירס.
הודות להמצאתו הוא החל לעבוד בשירות הממשלה הבריטית וניצל את קשריו עם בכירי הממשל כדי להגיש לממשלה הבריטית הצעה להכיר בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ולהכיר במוסדות הציוניים בארץ ישראל. ההצהרה שהתקבלה בסופו של דבר אומנם היתה מצומצמת בהשוואה להצעה המקורית של ויצמן, אבל אפשר להניח שלולא ההמצאה של האצטון גם הנוסח הזה היה קשה מאוד להשגה.
“ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה”
נוסח ההצהרה קצרצר ומעט עמום והוא כתוב בלשון זהירה מאוד – כדי לא לפגוע באינטרסים הבריטיים מול גורמים אחרים (כמו למשל הערבים). למעשה, למקרא הטקסט של ההצהרה קשה להאמין עד כמה השפעתה הייתה דרמטית. אפשר לומר שהיא כתובה בשפת ה-understatement שכל כך אהובה על הבריטים.
משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917
לורד רוטשילד היקר,
בעונג רב אני מוסר לך בשמה של ממשלת הוד מלכותו את הצהרת האהדה שלה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:
“ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ותשתדל במיטב מאמציה להקל את השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בפלשתינה או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת“.
אכיר לך טובה אם תביא הצהרה זו לידיעת ההסתדרות הציונית.
בכבוד רב,
ארתור ג’יימס בלפור
מה בעצם מבטיחה ההצהרה?
באותה תקופה, לא היה ברור מהם גבולותיה של פלשתינה ומה יהיו גבולות השליטה הבריטית באזור, שכן ארץ ישראל עדיין לא נכבשה. כל שנכתב הוא שהבריטים אוהדים את הרעיון של הקמת בית לאומי ליהודים בשטח כלשהו בגבולות פלשתינה.
למעשה, הבריטים דחו את הטיוטה שהגישה ההסתדרות הציונית, שם נכתב כי “ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כבית הלאומי של העם היהודי”. בעוד ההסתדרות הציונית ביקשה נוסח ברור יותר הקובע כי שטחה של “ארץ ישראל“ יהיה בית לאומי לעם היהודי, הנוסח שהתקבל בסופו של דבר היה מעורפל יותר.
ממה חששו הבריטים?
ההצהרה ניתנה למרות התנגדות של גורמים אנטי-ציוניים, ולמרות שגורמים בריטיים חששו לקלקל את היחסים עם הערבים שהיו אז הרוב בשטחי ארץ ישראל. משום כך הוכנסה הסתייגות: “בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בפלשתינה”.
מתנגדים נוספים להצהרה היו יהודים בריטים ולא-בריטים שחששו כי היא תפגע במעמדם של יהודים בעולם שייתפסו כבעלי “נאמנות לאומית כפולה”. בגרמניה אנשי תנועת אגודת ישראל אפילו ניסו לשלוח שליחים לבריטניה כדי לעצור את ההצהרה, אבל בשל המלחמה בין גרמניה ובריטניה הם לא יכלו להיכנס למדינה, וההצהרה יצאה לפועל.
בלפור מושך אש
בערים כמו תל אביב וחיפה יש כיכר ורחובות על שם “ב’ בנובמבר”, לציון התאריך הלועזי של ההצהרה, וכמובן ישנו גם רחוב בלפור המפורסם בירושלים, שהפך לשדה הפגנות. אבל לא רק בישראל בלפור מושך אש, ולא בכדי נרשמו – בייחוד מאז ה-7 באוקטובר – כמה פעולות מחאה סמליות בבריטניה שקשורות להצהרת בלפור, כמו למשל גניבת פסלים של חיים ויצמן ממוזיאון באוניברסיטת מנצ’סטר והשחתת ציור של הלורד בלפור באוניברסיטת קיימברידג‘.
ההצהרה קיבלה תוקף חוקי והיא נכללה בכתב המנדט מטעם חבר הלאומים (המוסד הבינלאומי שקדם לאו”ם). היא שמורה עד היום בספרייה הבריטית. לאחר פרסומה כתב עליה הרב קוק מתוך ראיית העתיד שהיא תחילת הגאולה ונקודת ציון בדרך להקמת המדינה: “אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו… כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד’ נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו” (אגרות הראי”ה, ג’ קנה).