בבוקר אביבי במאי 1941 יצאה חוליית קומנדו חשאית משדה התעופה תל נוף לעבר עיראק. המטרה הייתה נועזת: לחבל במתקני נפט ששירתו את הצבא הגרמני, ובמקביל לנסות ללכוד את המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, שמצא שם מקלט. בראש החוליה עמד אדם בן 30 בלבד – דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, שהתעקש לצאת בעצמו למשימה המסוכנת כי האמין שמפקד אינו שולח את אנשיו אל החזית לבדם.
ימים ספורים לאחר מכן, ב-20 במאי 1941, כ"ג באייר תש"א, הופצץ הרכב שבו נסע, והוא נהרג במקום. רק לאחר מותו התברר כי אשתו הרה; הבן שנולד לאחר מכן נקרא על שמו, אך נפטר סמוך ללידתו. כך נחתם סיפור חיים קצר, שהפך את רזיאל לאחת הדמויות המרתקות והטרגיות בתולדות כוח המגן העברי.
בילדותו ידע את החומש בעל פה ושינן את כל ששת סדרי המשנה, ובבגרותו למד בישיבת "מרכז הרב" במקביל ללימודיו באוניברסיטה
הילד שחלם על יהודה המכבי
סיפורו של דוד רזיאל, שנולד בשם דוד רוזנסון, החל הרחק מארץ ישראל – בעיירה סמרגון שבפלך וילנה. הוא נולד בי"ח בכסלו תרע"א, 19 בדצמבר 1910, למשפחה בעלת שורשים רבניים ותרבות עברית עמוקה. הוריו, מרדכי ובלומה, הקנו לו את העברית כבר בילדותו, וב-1914 עלתה המשפחה לארץ ישראל, לאחר שאביו הוזמן ללמד בבית הספר "תחכמוני" בתל אביב.
אולם, השהות בארץ נקטעה במהרה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גירש השלטון העות'מאני את בני המשפחה למצרים, משום שהיו נתינים רוסים. משם החלו שמונה שנות נדודים ברוסיה, באוקראינה ובקובנה, שהיו שנים של רעב ופחד.
ברוסיה נאלצה המשפחה להתמודד גם עם דיכוי תרבותי, שכן הייבסקציה אסרה על לימוד עברית. למרות האיסור, אביו של דוד סיכן את חייו ולימד את השפה בסתר. דווקא בתוך המציאות הקשה הזו התעורר בדוד דמיון לאומי סוער: הוא חלם להיות לוחם בצבאותיהם של יהודה המכבי ובר כוכבא, ובגיל שש כתב מחזות וסיפורים על גבורה יהודית.
כאשר שבה המשפחה לתל אביב ב-1923 נכנס דוד לבית הספר "תחכמוני", שבו לימד אביו עוד לפני שנות הנדודים. עד מהרה התגלה כעילוי נדיר: כבר בילדותו ידע את החומש בעל פה, ועד שנת הבר מצווה שלו שינן את כל ששת סדרי המשנה. אביו ייעד אותו לישיבת חברון, אך רזיאל סירב ללמוד במקום ששפת הלימוד בו הייתה יידיש, מאחר שראה בכך פגיעה בעיקרון עברי עמוק. במקום זאת עלה לירושלים, למד בישיבת "מרכז הרב" בנשיאות הראי"ה קוק, ובמקביל למד באוניברסיטה העברית מדעי היהדות, פילוסופיה ומתמטיקה.
כמפקד מחוז ירושלים נתן רזיאל את האות ל"שבירת ההבלגה", דרך סדרת התקפות על יעדים ערביים בתגובה לטרור הערבי
מן הישיבה אל המחתרת: לידתו של לוחם
מאורעות תרפ"ט היו נקודת מפנה בחייו של דוד רזיאל. גל הפרעות המחיש לו עד כמה שאלת הביטחון היהודי בוערת ודחופה, והוא החליט להצטרף ל"הגנה". במסגרת פעילותו בארגון נחשף מקרוב למחיר הכבד של התקופה, ואף נדרש לזהות את גופות חבריו שנרצחו בחברון. המראות הקשים ליוו אותו גם בהמשך, וחיזקו בו את ההכרה שהיישוב זקוק לכוח מגן עצמאי, מאורגן ונחוש.
ב-1931, על רקע המחלוקת סביב מדיניות ההבלגה ואופי התגובה לטרור הערבי, פרש רזיאל מן ה"הגנה" יחד עם מפקדים נוספים. הם הקימו את "ארגון ב'", שהפך בהמשך לארגון הצבאי הלאומי – האצ"ל. אל הדרך החדשה צירף גם את חברו הקרוב אברהם שטרן, לימים "יאיר", ואת אחותו אסתר.
בתוך הארגון הצעיר התבלט רזיאל במהירות. הוא כונה "האלוף בן ענת" – כינוי ששאב את השראתו מדמותו המקראית של שמגר בן ענת, שהכה בפלשתים והפך לסמל של גבורה ונחישות. במהרה התברר כי למחתרת חסר ידע צבאי מסודר, ורזיאל ושטרן ניגשו למלא את החלל הזה. יחד חיברו את "האקדח", מדריך עברי לשימוש בכלי ירייה, תחת שם העט המשותף "ד. ראש". בהמשך חיברו גם את "תרגילי הסדר המכונס והמרווח" תחת הפסבדונים "י. גוש-חלב". החוברות הללו העניקו ללוחמי המחתרת כלים בסיסיים, שפה משותפת ותחושת מקצועיות.
ב-14 בנובמבר 1937, כמפקד מחוז ירושלים, נתן רזיאל את האות ל"שבירת ההבלגה", דרך סדרת התקפות על יעדים ערביים בתגובה לטרור הערבי. באצ"ל ראו בכך מעבר הכרחי מהתגוננות זהירה לפעולה יזומה, בעוד בקרב גורמים אחרים ביישוב עוררה הדרך הזו ביקורת וחשש מהסלמה.
"ראשון בין שווים": מפקד בלי גינוני שררה
בשנת 1938 מונה דוד רזיאל למפקד האצ"ל, בגיבויו של זאב ז'בוטינסקי. אחת מהחלטותיו הראשונות בתפקיד הייתה לבטל את התואר "ראש המפקדה" ולהגדיר את עצמו כ"ראשון בין שווים". מבחינתו, סמכותו של מפקד נבחנת באחריות, בדוגמה אישית ובאמון שהוא מעורר באנשיו.
בהמשך יצא רזיאל לוועידה של התנועה הרוויזיוניסטית בפריז, ושם פגש לראשונה את ז'בוטינסקי פנים אל פנים. המפגש חיזק את התרשמותו של ז'בוטינסקי ממנו: הוא ראה בו מפקד צעיר, משכיל וממושמע, שחיבר בין מחשבה בהירה ליכולת ביצוע. בעקבות המפגש כינה אותו "זאב אפור" ואמר כי לאדם כזה חיכה 15 שנה.
רזיאל קיבל לידיו את האצ"ל באחת התקופות הרגישות בתולדותיו. היישוב היהודי התמודד עם טרור ערבי מתמשך, הבריטים הגבילו את העלייה לארץ והקשיחו את יחסם למחתרות, ובתוך היישוב עצמו התחדדו המחלוקות סביב דרכי המאבק. בתוך המציאות הזו נדרש רזיאל להרחיב את פעילות הארגון, לשמור על משמעת פנימית ולבסס קו פעולה ברור – הן בפעולות הצבאיות והן במאמץ להביא יהודים לארץ.
בתוך כך, האצ"ל הייתה מעורבת בהעפלת "אף על פי" – מבצעי העלייה הבלתי חוקית שיזמה התנועה הרוויזיוניסטית כתגובה למגבלות הבריטים על כניסת יהודים לארץ. גם כאן לא הסתפק רזיאל בניהול מרחוק: בלילות היה יורד אל חופי נתניה, נכנס אל המים מול ספינות המעפילים, ומסייע בהורדת העולים אל החוף. כשהיה צורך, אף נשא אותם על גבו מן המים אל היבשה.
הסודיות שאפפה את פעולתו של רזיאל כמפקד האצ"ל, זלגה גם אל חייו האישיים. לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה, ברטה פרידמן, הכיר את שושנה שפיצר. ב-1938 השניים נישאו, אך נישואיהם נשמרו בסוד, מתוך הבנה שכל פרט אישי שדולף לבריטים עלול להפוך לנקודת תורפה.
"אני יכול לדרוך בדם, אבל לא בבוץ": בעיני רזיאל מאבק מזוין היה הכרח כואב, אך השמצות, תככים ומלחמת אחים חצו גבול מוסרי
הקרע הגדול: ההכרעה ששינתה את האצ"ל
במאי 1939 נעצר רזיאל בדרכו לפגישה מחתרתית עם נשיא הוועד הלאומי, פנחס רוטנברג. בחקירתו, כשאיים עליו ראש הבולשת הבריטית בתלייה, השיב לו רזיאל בתקיפות: "אם תעז לנגוע בשערה משערות ראשי, אתה וכל עוזריך תיירו ותיהרגו על ידי אנשיי". לאחר מכן הועבר לכלא עכו, ובהמשך למחנה צריפין. גם במאסר שמר על אותה משמעת שאפיינה אותו כמפקד: הוא ארגן לימודים, אסר על משחקי קלפים, ודרש מאנשיו לנצל את הזמן בכלא ללמידה ולהתחזקות.
נקודת המפנה הבאה הגיעה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. במשך שנים נאבק האצ"ל בשלטון הבריטי בארץ ישראל, בין היתר על רקע הגבלות העלייה והיחס למחתרות. אבל עם עליית האיום הנאצי, רזיאל סבר שסדר העדיפויות השתנה: בשעה שגרמניה מאיימת על עצם קיומו של העם היהודי, יש להשעות את המאבק בבריטים ולשתף פעולה במאמץ המלחמתי נגדה.
ההחלטה הזו הביאה לשחרורו מן הכלא באוקטובר 1939, אך גם יצרה קרע עמוק בתוך המחתרת. בראש המתנגדים עמד אברהם שטרן, חברו הקרוב וסגנו לשעבר, שראה בשיתוף הפעולה עם הבריטים טעות קשה וסטייה מדרכו של האצ"ל. המחלוקת הפכה במהירות לעימות אישי ופוליטי. נגד רזיאל הופנו האשמות קשות, והוא נפגע עמוקות מן המתקפה עליו מצד מי שהיו חבריו לנשק.
על רקע המשבר התפטר רזיאל מפיקודו על האצ"ל, אולם בכירים בארגון לחצו עליו לשוב, וז'בוטינסקי אף שלח מברקים שבהם הבהיר כי על שטרן לסור למרותו. בסופו של דבר חזר רזיאל לתפקיד, אך הפצע הפנימי כבר היה עמוק. בתוך הימים האלה אמר את המשפט שהפך לאחד המזוהים עימו ביותר: "אני יכול לדרוך בדם, אבל לא בבוץ". בעיניו, מאבק מזוין היה לעיתים הכרח כואב, אך השמצות, תככים ומלחמת אחים חצו גבול מוסרי. זמן קצר לאחר מכן הושלם הפילוג: שטרן ואנשיו הקימו את לח"י, ורזיאל נשאר בראש האצ"ל, כשהוא נושא עימו גם את אחריות הפיקוד וגם את כאב הקרע עם מי שהיה ידידו הקרוב.
לאחר מותו הוענקה לרזיאל דרגת אלוף בצה"ל, ויום נפילתו, כ"ג באייר, נקבע כיום הזיכרון לחללי האצ"ל
אחריי: המשימה שממנה לא שב
ההחלטה לשתף פעולה עם הבריטים נגד גרמניה הנאצית לא נותרה רק עמדה עקרונית, ובשנת 1941 היא הובילה את רזיאל למשימה שממנה לא שב. בעקבות המרד הפרו-נאצי בעיראק, בראשות רשיד עאלי אל-כילאני, ביקשו הבריטים מן האצ"ל לשלוח חוליית קומנדו לאזור חבניה. היעד היה לחבל במתקני דלק ששירתו את מטוסי הלופטוואפה, ובכך לפגוע ביכולת הפעולה הגרמנית באזור.
רזיאל הסכים, אך הציב תנאי: החוליה תנסה גם ללכוד את המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, שמצא מקלט בעיראק. חבריו ניסו לשכנע אותו שלא לצאת בעצמו, בטענה שהארגון נזקק לו בארץ, אבל רזיאל התעקש. בעיניו, מפקד אינו שולח את אנשיו אל הסכנה ונשאר מאחור.
ב-17 במאי 1941 יצא רזיאל לתל נוף עם יעקב מרידור, יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזי, ומשם המריאה החוליה לעיראק. מאחור נשארה שושנה, אשתו. הפרידה ביניהם הייתה קצרה ושקטה, ורק בדיעבד התבררה משמעותה הטרגית: רזיאל לא ידע ששושנה נושאת ברחמה את בנם, ושושנה מצידה לא ידעה שזו תהיה הפעם האחרונה שתראה אותו.
שלושה ימים לאחר מכן, ב-20 במאי 1941, כ"ג באייר תש"א, נסע רזיאל באזור פלוג'ה. רכבו הופצץ בידי מטוס גרמני, והוא נהרג במקום, כשהוא בן 30 בלבד. כמה חודשים לאחר נפילתו נולד בנו של רזיאל. התינוק נקרא דוד, על שם האב שלא זכה להכיר, אך נפטר זמן קצר לאחר לידתו.
רזיאל נקבר תחילה בעיראק תחת הכינוי "בן משה". במשך שנים לא התאפשר להעלות את ארונו לישראל. רק ב-1955 הועבר ארונו לקפריסין, וב-1961, לאחר פנייה אישית של מנחם בגין לנשיא קפריסין, הארכיבישוף מקאריוס, הועלו עצמותיו ארצה. ב-16 במרץ 1961 נקבר בהר הרצל בהלוויה ממלכתית, ובגין ספד לו כ"ספרא וסייפא" – איש הספר והחרב.
לאחר מותו הוענקה לרזיאל דרגת אלוף בצה"ל, ויום נפילתו, כ"ג באייר, נקבע כיום הזיכרון לחללי האצ"ל. שמו מונצח במושב רמת רזיאל, בכפר הנוער עתיד רזיאל על שמו, בבול דואר שהונפק לזכרו, ברחובות ובבתי ספר. מעבר להנצחה הרשמית, נותר סיפורו של רזיאל כסיפור חיים קצר ורב עוצמה: תלמיד חכם שומר מצוות, מפקד מחתרת, ואדם שראה בהקרבה אישית חלק מן האחריות שקיבל על עצמו.