יש אירועים בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל שכאילו נלקחו מתוך סרט פעולה הוליוודי. מבצע עזרא ונחמיה הוא אחד מהם.
ב-19.5.1950, ג’ סיוון תש”י – שנתיים בלבד לאחר הקמת המדינה – החל המבצע הגדול להעלאת יהודי עיראק. בתוך חודשים ספורים הועלתה לארץ כמעט כל האוכלוסייה היהודית בעיראק. למרות ההצלחה, המבצע גבה גם מחיר כבד.
רדיפות, התנכלויות ומעצרים: המציאות של היהודים בעיראק
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הייתה בשורה מבורכת לעם היהודי, אבל הביאה איתה גם לא מעט אתגרים, בארץ ומחוצה לה. מאז ההכרזה, מצבם של יהודי עיראק הלך והידרדר, והם סבלו מהתנכלויות רבות גם מצד השלטון וגם מצד הציבור. אם לא די בכך, השלטון אסר עליהם להגר מהמדינה, כך שלא הייתה להם דרך מילוט מהמצב העגום שאליו נקלעו.
יהודי עיראק ניסו למחות, אך רבים מהם נעצרו ונאסרו. ב-23 אוקטובר 1948, ב’ בתשרי תש”ט, התאספו הנשים והאימהות של חלק מהעצורים ליד ביתו של רב הקהילה היהודית, יצחק כדורי, ודרשו ממנו להפגין יחד איתן מול ארמונו של העוצר. תחילה סירב הרב, אך בסופו של דבר נענה ללחץ המפגינות, והכריז על יום צום ותפילה בכל הקהילות היהודיות בעיראק. מבחינת ממשלת עיראק נתפסה ההכרזה על יום הצום כקריאת תיגר, ובתגובה היא הרחיבה את גל המעצרים.
מצוקת היהודים בעיראק העמיקה עוד יותר, וחלקם ניסו לברוח מהמדינה באופן בלתי-חוקי. הבורחים שנתפסו עונו באכזריות, במיוחד אם התברר שהם משתייכים לתנועה הציונית. היה ברור גם ליהודי עיראק, וגם למנהיגים בישראל, שהמצב כפי שהוא לא יכול להימשך.
הדרך לפתרון מתחילה בשלילת נאמנות
המצוקה של יהודי עיראק הטרידה את מדינת ישראל, ששמה לה למטרה להיות בית לכל יהודי התפוצות. אבא אבן, נציג ישראל באו”ם דאז, החל להפעיל לחצים בין-לאומיים כדי להביא לעלייתם של יהודי עיראק.
בעקבות לחצים אלה, ונוכח ניסיונות הבריחה והמעצרים הרבים, אושר בסנאט העיראקי “חוק שלילת הנאמנות”. החוק קבע שיהודי עיראק יורשו לעזוב את המדינה תחת התנאים הבאים: אזרחותם תישלל מהם לצמיתות; רכושם יולאם לטובת המדינה; המטוסים שיטיסו אותם לא יהיו של חברה ישראלית; הם לא יורשו לטוס למדינת ישראל.
למרות התנאים הנוקשים של החוק, מדינת ישראל זיהתה בו הזדמנות להעלות את היהודים ארצה – וכך החל מבצע עזרא ונחמיה.
המבצע, שנקרא על שם מנהיגי בבל, הלא היא עיראק של היום, בתקופת בית שני, אורגן על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג’וינט. בראשו עמדו שליחי המוסד לעלייה ב’, מרדכי בן-פורת ושלמה הלל.
חברת אל על נרתמה גם היא למשימה, אך בשל האיסור לטוס עם מטוסים ישראליים, היא נאלצה למצוא פתרונות לא שגרתיים. מטוסי אל על מסוג “סקיימסטר” ו”קומנדו” נצבעו בצבעים ובסמלים של חברת הצ’רטר אמריקאית Near East Air Transport, הטייסים היו ברובם בעלי דרכונים אמריקאיים, ויעד הטיסה היה ניקוסיה שבקפריסין.
ב-19.5.1950, ג’ סיוון תש”י, המריא משדה התעופה בבגדד המטוס הראשון ובו 86 עולים. כעבור כשעתיים נחת המטוס בשדה התעופה של ניקוסיה בקפריסין, וזמן קצר לאחר מכן המריא המטוס שנית – הפעם אל שדה התעופה בלוד.
מבצע עזרא ונחמיה נמשך עשרים חודשים. בשיאו של המבצע התקיימו לעיתים שבעה סבבי טיסות ביום. חברת אל על נאלצה לספק מטוסים נוספים, ועובדי מחלקת הצבע של החברה עמלו רבות על החלפת הלוגו של אל על בלוגו של חברת הצ’רטר האמריקאית. בשלב מסוים, גם המטוסים המוסווים לא הספיקו, והיה צורך לחכור מטוסים של חברות זרות.
לקראת סוף המבצע חדלה ממשלת עיראק להקפיד על כך שהטיסה תעבור דרך קפריסין, והטיסות המריאו ישירות לשדה התעופה בלוד. בסך הכול בוצעו במסגרת המבצע כ-900 טיסות, והועלו כ-120,000 יהודים מתוך קהילה שמנתה כ-138,000 איש.
סוף טוב הכול טוב? לא תמיד
אי אפשר להתעלם מההצלחה הגדולה של מבצע עזרא ונחמיה, אך הדרך לא תמיד הייתה קלה. ראשית, לא פעם הערימו השלטונות בעיראק קשיים שגרמו להאטה בקצב הטיסות, ואיימו על המשך המבצע.
מעבר לכך נדרשו היהודים העולים לשלם מחיר אישי כבד. מלבד שלילת אזרחותם העיראקית, הם איבדו את מרבית רכושם. השלטונות הלאימו את בתיהם ועסקיהם, ואסרו על הציבור לקנות מהם רכוש. ליהודים לא הייתה ברירה אלא למכור את רכושם בסתר ובמחירים זעומים, כך שהם נותרו עם מעט מאוד כסף ביד.
קשיים נוספים הגיעו מצד המשטרה העיראקית. ב-22.5.1951, ו’ בסיוון תש”י נעצר מוביל המבצע, מרדכי בן-פורת. יחד איתו נעצרו גם יהודה תג’ר, יוסף בצרי ושלום צאלח, באשמת ביצוע פיגועים בבגדד. בן-פורת עונה אך הצליח לברוח, וכך ניצל. יהודה תג’ר נידון למאסר עולם, אך ב-1958 שוחרר והוחזר לישראל. גורלם של בצרי וצאלח, לעומת זאת, לא שפר עליהם כלל. השניים עונו קשות והוצאו להורג בתלייה. בהיותו על הגרדום, מכוסה בשק שחור, זעק בצרי את המשפט שיהודי עיראק לא ישכחו: “תחיא אשראיל!” – תחי ישראל.
נחיתה (לא) רכה: הקליטה של יהדות עיראק בארץ
בשנת 1952, תשי”ב, כמעט כל יהודי עיראק כבר היו בישראל. העלייה לארץ הייתה אומנם הפתרון שלו הם ייחלו, אך הקליטה כאן לא הייתה קלה עבורם. מדינת ישראל הצעירה, שקלטה באותה עת עולים רבים מכל קצוות העולם, לא הצליחה להעניק להם תנאי מחיה נוחים. מרבית עולי עיראק נאלצו לחיות באוהלים, בצריפים או במעברות, ולהתמודד עם מזון מוקצב ועם תנאי היגיינה לקויים שהובילו למחלות שונות. בתוך כך, הם נדרשו להתרגל לשפה חדשה ולמנהגים לא מוכרים.
במרוצת השנים הצליחה קהילת יוצאי עיראק להתבסס בארץ עד להיטמעות מלאה בחברה. בין הישראלים שעלו ארצה מעיראק בתקופות שונות אפשר למנות את הרב יצחק כדורי, הרב עובדיה יוסף, המשורר רוני סומק, הכלכלן שלמה מעוז, השר רענן כהן, השחקן ששון גבאי, ואיש התיאטרון ומספר הסיפורים, יוסי אלפי.