כ"א בחשוון תש"ה: הצנחנית חנה סנש הוצאה להורג בהונגריה

חנה (אניקו) סנש הייתה בת 23 בלבד כשנורתה למוות ביום כ"א בחשוון תש"ה (7 בנובמבר 1944), לפני 81 שנה, בבית הסוהר ההונגרי בבודפשט, עיר הולדתה. היא נולדה שם ב-1921, למשפחה יהודית משכילה, ליברלית ואמידה. אביה, בלה סנש, היה עיתונאי, סופר ילדים ומחזאי שיצירותיו היו ידועות היטב. מותו הפתאומי מהתקף לב בגיל 33, כשחנה הייתה בת שש בלבד, השאיר את המשפחה בצער עמוק, אך גם חיבר את חנה לעולם המילה הכתובה.

בצעירותה התבלטה חנה כתלמידה מצטיינת ומשוררת מוכשרת. היא למדה בבית ספר נוצרי לבנות, שם התחילה לכתוב יומן שבו תיעדה את מחשבותיה על החיים, האמונה והזהות היהודית. אך כשנבחרה למועצה הספרותית של בית הספר, נמנע ממנה למלא את התפקיד בגלל יהדותה – חוויה שחידדה את תודעתה הציונית. בגיל 18, בספטמבר 1939 – בדיוק בחודש שבו פרצה מלחמת העולם השנייה ולאחר שחוותה אנטישמיות גוברת בהונגריה – היא קיבלה החלטה שהפתיעה את כל מכריה: לעלות לארץ ישראל.

על אף התנגדות משפחתה, שדאגה לביטחונה וראתה לה עתיד מבטיח בהונגריה, חנה עלתה לארץ. היא למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל שוחט בנהלל והחלה לעבוד בחקלאות. בדצמבר 1941 הצטרפה לקבוצת צעירים שהקימה את קיבוץ שדות ים בחולות קיסריה. שם, על הים ותחת השמש הקופחת, היא אהבה לנגן על פסנתר, לשחק פינג פונג, לקרוא, וגם לכתוב את שיריה המפורסמים ביותר, ביניהם "הליכה לקיסריה": "אלי אלי, שלא ייגמר לעולם החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם".

הדחף לסייע לבני עמה

בינואר 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כתבה חנה ביומנה: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים אלה, לתת יד לארגון עליית הנוער ואולי אף להביא את אימא". היא ידעה שאימה קתרינה ובני משפחתה נמצאים בהונגריה הכבושה. היא הצטרפה לקבוצת הצנחנים של ההגנה והפלמ"ח שהתגייסו לצבא הבריטי, במטרה לנחות בשטח אירופה מעבר לקווי האויב. מטרתה העיקרית הייתה ליצור קשר עם מחתרות, לסייע לחילוץ טייסים ובעיקר, לארגן התנגדות ולהציל יהודים. ההחלטה לעזוב את הארץ השקטה ולצנוח אל תופת אירופה הנאצית נבעה מתחושת שליחות חזקה.

בינואר 1944 סיימה חנה את הכשרת הצניחה במצרים. ב-15 במרץ אותה שנה הצניחו אותה ואת חבריה ראובן דפני, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב ליוגוסלביה הכבושה, ליד הגבול ההונגרי. שם הצופן שלה היה "הגר". במשך כשלושה חודשים פעלו הצנחנים יחד עם הפרטיזנים היוגוסלבים, אך חנה לא מצאה מנוחה – היא ידעה שאימה בסכנה בהונגריה. ביוגוסלביה היא כתבה את השיר "אשרי הגפרור", ובו המשפט המפורסם "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות".

ב-9 ביוני 1944, למרות האזהרות שהונגריה מלאה בכוחות הגסטפו, חנה סירבה להמתין. היא חצתה את הגבול להונגריה. באותו יום נתפסה על ידי המשטרה ההונגרית בכפר שבקרבת הגבול. בתיקה מצאו רדיו משדר – ראיה ישירה לריגול.

"אימא, סליחה"

בחודשים הבאים עברה חנה מסע עינויים אכזרי וקשוח שנועד לשבור אותה. החוקרים ההונגרים ניסו בכל כוחם לגרום לה למסור את קודי הרדיו ואת שמות בני המחתרת. הם הכו אותה, שללו ממנה שינה, עקרו את ציפורניה. אך חנה סירבה לדבר.

כשהעינויים הפיזיים לא עזרו המציאו ההונגרים תחבולה אכזרית – ב-17 ביוני 1944 הם עצרו את אימה קתרינה והביאו אותה לכלא. הם איימו שאם חנה לא תגלה את סודה, אימה תעונה לעיניה ותוצא להורג. אך חנה, שידעה שכל מילה עלולה לסכן חיים רבים, עמדה בלחץ האימתני. קתרינה סנש תיארה מאוחר יותר את הרגע שבו נכנסה לחדר הקטן ומצאה את בתה חבולה ופצועה מהחקירות, לאחר שנים שלא התראו. חנה אמרה לה רק: "אימא, סליחה".

חמישה חודשים שהו שתיהן באותו בית כלא. חנה המשיכה לעודד את חבריה שנתפסו על ידי מתנות מעשה ידיה שהגניבה אליהם ו"התכתבויות" דרך החלון. כשהגרמנים השתלטו סופית על הונגריה שוחררה האם, אך חנה הועברה לבית סוהר אחר.

שני פתקים נמצאו בכיסה

ב-28 באוקטובר 1944 החל משפטה של סנש. חנה לא התכחשה למעשיה – היא הודתה כי באה להציל יהודים, והטיחה דברים קשים בשופטים. על אף הלחץ העצום, היא סירבה בתוקף לחשוף את צופן המשדר או את סודות חבריה. היא הייתה היחידה מקבוצת הצנחנים שסירבה לבקש חנינה. בבוקר 7 בנובמבר, עוד לפני שהסתיים המשפט, הובילו אותה לחצר בית הסוהר. חנה סירבה לקשור את עיניה. לפי עדויות, הרגע האחרון לפני הירי היה דומם. חנה סנש עמדה זקופה, הביטה באומץ בכיתת היורים ואז נורו היריות. אלא שכיתת היורים לא דייקה בירי, והיא סבלה במשך זמן ארוך עד שליבה הפסיק לפעום. חנה סנש נקברה בקבר אחים בבית העלמין בבודפשט, שם הציב שומר בית הקברות שלט עם שמה.

בכיס שמלתה של חנה, לאחר הוצאתה להורג, נמצאו שני פתקים. באחד מהם – השיר האחרון שכתבה בהונגרית, מ-20 ביוני 1944, ובו היא מתארת את תאה בבית הסוהר ואת עתיד חייה הלוט בערפל. בתרגום של אביגדור המאירי: "כעת בחודש יולי בת כ"ג אהי, במשחק נועז עלי מספר עמדתי, הקוביה כרכרה, הפסדתי". בשני היה פתק לאימה: "אימי היקרה והאהובה. אין לי מילים. רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך".

מותה הטראגי הפך את חנה סנש לאחת הדמויות המיתולוגיות של היישוב העברי בארץ ישראל ותולדות הציונות. אימה קתרינה, שעלתה לישראל לאחר המלחמה, דאגה לפרסום יומניה ושיריה שנמצאו במזוודה מתחת למיטתה בקיבוץ שדות ים. אלו הפכו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית, פורסמו ב-1946 בספר "ברכת השדה" והשיר "הליכה לקיסריה" ("אלי, אלי") הולחן על ידי דוד זהבי ומושר תדיר בטקסי זיכרון.

במרץ 1950 הועלו עצמותיה של סנש לישראל. מסע הלוויה החל בחיפה, עבר בקיבוצה שדות ים, שם הוצב ארונה עם משמר כבוד, המשיך לתל־אביב והסתיים בטמינתה מחדש בטקס ממלכתי בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. שם ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שרי הממשלה והרמטכ"ל הניחו זרי פרחים על קברה. ביולי 1993, בית המשפט העליון של צבא הונגריה הוציא פסק דין המבטל את פסק הדין וגזר דין המוות שהוטל עליה כמעט 50 שנים קודם לכן.

סיפורה של חנה סנש הוא סיפור השילוב של הספרא והסייפא – אשת מילים צעירה, משוררת רומנטית חולמנית, שאוהבת את החול והים, שהיא גם חיילת נועזת וקרת רוח, שמסוגלת לשאת כל עינוי עבור חבריה הלוחמים, עמה ומולדתה. גם כשנשללו ממנה חירותה, בריאותה ותקוותה האישית – את רוחה לא הצליחו לשבור.