איזה ידוען או משפיען רשת הייתם מתרגשים לפגוש ברחוב? לפני מאה שנה, איש השעה, הידוען והמשפיען הבולט ביותר היה המשורר והסופר חיים נחמן ביאליק. היום לפני 151 שנים הוא נולד.
המשורר של ישיבת וולוז’ין
בצעירותו עזב ביאליק את הבית כדי ללמוד בישיבת וולוז’ין. הוא קיווה לרכוש שם השכלה כללית מעבר ללימודי הקודש, אך תקוותו זו התבדתה מייד עם הגיעו לשם. אף על פי כן, הוא מצא נחמה ב”חברת המשכילים” של הישיבה שעסקו במחתרת בפעילות ציונית ובענייני חולין והקימו את תנועת “נצח ישראל”. כשעזב את וולוז’ין כדי לחפש את עצמו בעיר הגדולה אודסה ליוו אותו עשרות מתלמידי הישיבה בדרכו לתחנת הרכבת. אלה היו למעריציו הראשונים.
בישיבת וולוז’ין אף התחיל ביאליק את הקריירה שלו כמשורר. השיר הראשון שכתב, “אל הציפור”, שבו הוא מבטא את כמיהתו לשוב לציון, נמסר בעילום שם לראש הישיבה וזכה לתגובותיו האוהדות. ראש הישיבה התלהב במיוחד מחידודי הלשון של ביאליק ומהמצלול הלירי של השפה העברית בשירתו.
ביאליק מחיה השפה העברית
הזיקה של ביאליק לעברית ניכרת בכמות המילים שחידש: כ-300 במספר, ביניהן אפשר למנות את המילים גחלילית, מטוס וערגה.
עובדה ידועה ומשעשעת למדי היא שביאליק התנגד לסיומת המילים יָה מכיוון שהיא דמתה באוזניו לנעירת חמור (אי-אה). בשיר הילדים שכתב, “בערוגת הגינה”, מופיעה המילה עגבנית, חס וחלילה לא עגבנייה.
ככלל, מסתבר כי ביאליק היה איש רב פעלים וממש לא רק משורר. הוא היה איש ספרות, בלשן ואפילו היסטוריון. בפואמה “בְּעִיר הַהֲרֵגָה”, למשל, תיעד ביאליק את פרעות קישינב. לצד כל זה עסק ביאליק בתרגום של ספרות זרה. הוא תרגם את הרומן “דון קיחוטה” ואת האגדה על וילהלם טל. ביאליק כינה את התרגום “נשיקה דרך מטפחת” מפני שלעולם יהיה חיץ, ולו הדק ביותר, בין הקורא לבין הסיפור בשפה המקורית בגלל התרגום.
ביאליק כתב קרוב ל-500 יצירות, לילדים ולמבוגרים. בין יצירותיו המוכרות אפשר למנות שירים פשוטים כמו “נד-נד” ו”קן לציפור” ושירים מורכבים ומלאי רגש כמו “הכניסיני תחת כנפך” ו”צנח לו זלזל”.
“אם תרצו אין זו אגדה”, ספר האגדה
ביאליק לא הגדיר את עצמו כאדם דתי אבל הוא רחש אהבה וכבוד לדת היהודית ולשורשיה.
חלק ניכר מהמילים שחידש הן מילים מהמקורות והוא שיבץ בשיריו ביטויים לשוניים מן התנ”ך.
בשנת 1909, השנה שבה נוסדה העיר העברית הראשונה, הגיע חיים נחמן ביאליק לביקור ראשון בארץ ישראל ובתל אביב. באותו זמן הוא עסק בכתיבת ספר באודסה עם יהושע רבניצקי, שתכליתו כינוס אגדות חז”ל שהן נכס צאן ברזל ללאומיות היהודית. ספר זה הוא “ספר האגדה”.
חמש עשרה שנים לאחר אותו ביקור, בשעה ששני הכרכים של ספר האגדה כבר ראו אור וזכו להצלחה רבה, השתקעו ביאליק ואשתו בתל אביב, בביתם בכיכר ביאליק ברחוב ביאליק (שכבר אז קיבל את השם ביאליק על שמו של המשורר שהתגורר בו).
ב-1927 יצר ביאליק בתל אביב את מסורת “עונג שבת” – מפגשי תרבות שנערכו בביתו מדי שבת אחר הצוהריים, ובמסגרתם ניתנו הרצאות בספרות, היסטוריה, יהדות, הגות ועוד. הוא סבר שכל אדם רשאי לעשות בביתו מה שליבו חפץ אבל שבמרחב הציבורי צריך לשמור על צביון השבת ולשבות ממלאכה. לאחר ששמע כי בני הקיבוצים חברי קבוצת גבע מחללים את השבת בפרהסיה הוא כתב להם ישירות: “בלי שבת אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות”.
ביאליק אומנם נפטר לפני קום המדינה, אבל הוא עסק באחד הנושאים הרגישים ביותר בחברה הישראלית – המתח בין מדינה יהודית לדמוקרטית, מתח שבאורח פלא הוא הצליח לגשר עליו בשירתו ובחייו. לא בכדי הוא משוררנו הלאומי.