חיילים יהודים צועדים ברחובות לונדון עם רובים מכודנים ומתקבלים בתשואות ההמון ובדגלי כחול-לבן? זה קרה היום לפני 107 שנה, ביום כ’ בשבט התרע”ח (ה-2 בפברואר 1918), כשהגדוד העברי צעד ברחובות העיר בדרכו להילחם על כיבוש ארץ ישראל מידי האימפריה העות’מאנית. הגדודים העבריים היו יחידות של חיילים יהודים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. החיילים, שבאו מארץ ישראל, בריטניה, ארצות הברית ועוד, השתתפו בתחילה בתפקידי תובלה בחזית טורקיה, אך לקראת סוף המלחמה כבר שולבו חלק מהם גם בלחימה בפועל, בחזית ארץ ישראל, ובכך סייעו לבריטים בכיבושה של הארץ
למה בן-גוריון התנגד?
הרעיון הראשוני להקמת הגדודים היה של שניים: פנחס רוטנברג, שמאוחר יותר ייסד את חברת החשמל בא”י, ודב בר בורוכוב, שהיה ממייסדי מפלגת “פועלי ציון”. כבר זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה, בשנת 1914, ניסו שניהם לשכנע בכירים ציונים בהם חיים ויצמן, דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי וזאב ז’בוטינסקי, להקים יחידות צבא שיורכבו מגולים יהודים. ז’בוטינסקי התלהב מהרעיון, והמשיך לפעול במרץ לטובת הקמת הגדודים, כשהוא מושך איתו גם את יוסף טרומפלדור. שניהם חשבו כי ימי השלטון העות’מאני בארץ ישראל ספורים, ושהקמת הכוח היהודי עשויה לתרום להכרה של הבריטים בזכותם של היהודים לבית לאומי.
מי התנגדו להקמת הגדודים? דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי היו בתחילת המלחמה באוריינטציה עות’מאנית ולכן התנגדו להקמת גדודים בצבא הבריטי. לצידם, גם רבים מחברי ההנהגה הציונית התנגדו להקמת הגדודים או ביקשו לשמור על ניטרליות, בין היתר משום שחלקם היו אזרחי מעצמות המרכז וחששו להזדהות עם הבריטים (כאן נכללים יהודים אזרחי גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, איטליה ועוד, וכן אזרחי ארץ ישראל שהיו תחת חסות האימפריה העות’מאנית).
הגדוד הראשון: נהגי פרדות
לאחר מגעים רבים הסכימה בריטניה להקים יחידה יהודית שמתנדביה באו בקרב הגולים במצרים: ליד אלכסנדריה התקבצו בתחילת המלחמה מחנות של יותר מ-1,000 פליטים יהודים מארץ ישראל, שברחו או גורשו על ידי העות’מאנים. לשם הגיע גם טרומפלדור שהיה אזרח רוסיה וסירב להתעת’מן וגם ז’בוטינסקי הגיע לשם מאיטליה.
ב-1 באפריל 1915 החיילים המתנדבים נשבעו אמונים לגדוד, שמנה 650 חיילים, והיה אחראי על הובלת אספקה לקו החזית בגליפולי שבטורקיה. מכיוון שאמצעי התובלה של אותם ימים היו פרדות, הגדוד קיבל את השם “גדודי הפרדות של ציון”. מפקד הגדוד היה לוטננט קולונל ג’ון פיטרסון, וסגנו והרוח החיה בו היה יוסף טרומפלדור, אך למרות מאמציו, גדוד המתנדבים סבל מבעיות משמעת ומורל ירוד, ולאחר שהקרב בחזית גליפולי הסתיים בכישלון, הבריטים לא הסכימו להעביר את הגדוד לחזית אחרת, והוא פורק.
לוחמים עם סמלי מגן דוד על הזרוע
אחרי שנואשו מהמאמצים להקים את הגדוד מחדש, החלו טרומפלדור וז’בוטינסקי לפעול למען הקמת גדודים יהודיים לוחמים, מתוך תקווה שגדודים אלה יהיו בסיס להקמת כוח צבאי עצמאי קבוע של היישוב בארץ ישראל לאחר המלחמה. בתחילה סירבו הבריטים להקמת “צבאות אקזוטיים” כאלה, כלשונם, אבל עם המשך הקרבות וריבוי האבדות הסכימו להקים את היחידה שנקראה בתחילה “הרגימנט (יחידה) היהודי”, וסמלה היה מנורה שתחתיה המילה “קדימה”. ואולם, בשל התנגדות הקהילה היהודית הבריטית, שחששה מהבלטת הלאומיות היהודית, השם והסמלים הוחלפו.
הגדוד נקרא כעת באופן רשמי “גדוד 38 של קלעי המלך”, אף על פי שהעיתונות והציבור התייחסו אליו בשמו הקודם והחיילים נשאו על זרועותיהם סמלי מגן דוד. ב-2 בפברואר 1918 צעד הגדוד ברחובות לונדון, ובקרב יהודי לונדון היו שתלו דגלי כחול-לבן בבתיהם והחיילים התקבלו בתשואות. ז’בוטינסקי מתאר את הארוע בספרו, “מגילת הגדוד”:
“ב-2 בפברואר שנת 1918 צעד בסך עם רובים מכודנים הבּאַטאַליון העברי הראשון ברחובות הראשיים של לונדון, וגם ברחובות וייטשפּל. … המון של רבבות ברחובות, בחלונות, על הגגות. דגלים תכולי-לבנים היו תלויים מעל כל חנות קטנה; נשים בכו ברחובות משמחה; ועבדקנים זקנים נענעו בזקניהם השׂבים וּברכו בלחש: “ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”; פאטרסון רכב על סוסו, כשהוא מחייך ופורס בשלום כולם, עם שושנה בידו, שזרקה לו בחורה מאחת הגזוזטראות והוא תפס אותה בעצם טיסתה באויר; והחיילים, אותם החייטים עצמם, כתף אל כתף, הכידונים בשיפוע מקביל ומדויק, כל צעד – מכּת-רעם, גאים, שיכורים מן ההמנונים, מצעקת-ההמונים ומהכרת התפקיד המשיחי, שלא היה כדוגמתו מזמן שבּר-כוכבא נפל בביתר על חרבו, בלא לדעת, אם יימצאו לו יורשים… בני-חיל היו החייטים הללו מווייטשפּל וסוֹהוֹ, ממאנצ’סטר ולידס. באמת ‘חייטים’ טובים היו. הם לקטו ברחוב את הגזרים של כבוד-העם הקרוע ותפרו מהם דגל, דגל שלם, נהדר ונצחי.”
כבר למוחרת יצאו החיילים בדרכם למצרים, לאימונים, ומאוחר יותר נשלחו לחזית מול העות’מאנים בארץ ישראל, והספיקו להילחם על כיבוש הארץ. גדוד 39 של קלעי המלך, שהוקם מאוחר יותר ביוזמת בן-צבי ובן-גוריון, הספיק בחלקו להשתתף בלחימה בפועל, אך חצי מחייליו הגיעו ארצה רק לאחר תום הלחימה. גדוד 40 של קלעי המלך, שהורכב בעיקר מצעירי היישוב הציוניים, הוקם רק לאחר כניסת הבריטים לארץ ישראל, ועסק בעיקר במשימות שמירה ואבטחה לאחר תום הקרבות.
אנדרטה ליד צומת שילה
זמן קצר לאחר תום המלחמה פורקו הגדודים, אך כמה מהחיילים עוד הספיקו להשתתף, ללא אישור ובעודם חיילים בריטים, בהגנה על האוכלוסייה היהודית בפרעות תרפ”א. לאחר שחרורם השתלבו חלק מיוצאי הגדודים בכוחות “ההגנה” שהוקמה באותה תקופה ותרמו לה מהניסיון הצבאי שרכשו.
ליד צומת שילה, על כביש 60, יש אנדרטה בשם “חניון הגדודים העבריים” להנצחת פעילותם של הגדודים העבריים. כפי שמצוין שם, הגדודים ה-38 וה-39 של קלעי המלך היו היחידות היהודיות הראשונות שהשתתפו בלחימה מאז מרד בר כוכבא במאה ה-2 לספירה.