על החיד”א, הרב חיים יוסף דוד אזולאי, היו אומרים “החיד”א – חידה הוא”. הוא היה פוסק הלכה ומקובל, שהתייחד לא רק בהיקף העצום של ספרים שכתב – יותר מ-100 ספרים – אלא גם במגוון שלהם: ספרי הלכה ומדרש, פרשנות המקרא וקבלה, היסטוריה ומכתבים, ביבליוגרפיה ואוטוביוגרפיה. הוא נולד בירושלים בשנת 1724, לאב שמוצאו בעיר פאס שבמרוקו ולאם אשכנזייה, נדד בין ארצות רבות ונפטר בליבורנו שבאיטליה – היום לפני 218 שנה.
הוא למד בישיבות הירושלמיות “כנסת ישראל”, “בית יעקב” ובישיבת המקובלים “בית אל”, וכבר בשנות העשרים שלו התייחד בכישוריו ונשלח על ידי קהילת חברון למסע בן חמש שנים באירופה ובצפון אפריקה בתפקיד של שד”ר (שליח דרבנן), שמטרתו לגייס תרומות ליישוב היהודי בארץ ישראל. במסעותיו הוא ביקר בין השאר באיטליה, גרמניה, צרפת, הולנד ואנגליה, וחי תקופות קצרות גם בתוניס, בקושטא ובמצרים. הכתבים שהשאיר אחריו מלמדים על דמות ייחודית שיש לה, מצד אחד, שורשים עמוקים בעולם המסורת וההלכה, ויחד עם זה היא מאופיינת בפתיחות כלפי העולם המערבי המודרני שבו פגש החיד”א במסעותיו.
תאונת דרכים באמסטרדם
בספרו האוטוביוגרפי “מעגל טוב” מספר החיד”א על חוויותיו במסעותיו, והתיאורים שלו, בעברית שמובנת לנו עד היום אף על פי שהם נכתבו בסביבות השנים 1753–1758, יותר ממאה שנים לפני בן יהודה, מלמדים לא רק על סקרנותו של הרב המקובל כלפי חידושי המערב, אלא גם על המפגש המורכב שלו עם המודרניות. הינה למשל דיווח קצר על תאונת דרכים שאירעה לו באמסטרדם, תיאור שממנו אפשר ללמוד עד כמה רחובות הערים הגדולות של אירופה כבר היו סואנים למדי בסוף המאה ה-18, כמעט כמו תל אביב של היום.
“יום אחד בבוקר השכמתי ללכת לבית הכנסת המשובח והמפואר ק”ק ספרדים והיה רחוק מהאושפיזא [פונדק] מאוד כי צריך לעבור שלושה גשרים וכמה מבואות, ואני בתומי אלך, ראיתי והנה תוהו, והאדמה בחלקלקות, כי … המטיר בהשכמה מעט גשם”. אלא שאז, בעודו מהלך ברוגע ברחובות העיר החלקלקים מהגשם, פורצת לרחוב עגלה מהירה והוא לא מצליח להימלט ממנה:
“נשאתי את עיני והנה עגלה אחת באה במרוצה כנגדי ומנהג העיר שכל אדם נדחה מפני העגלות כי הארץ רחבת ידיים והעגלון אינו חושש לשום אדם ואפילו ירוץ [ירוצץ] את גולגלתו, על כן גדל צערי כי מוכרח אני לרוץ ולהסב הדרך, ואוי לי מצד העגלה, ואוי לי שהדרך חלקה מאוד, ומצד אחר הנהר, וזכורני שהסבתי הדרך, וכנראה שנפלתי בנטותי הדרך, והוכיתי בריצתה ברקתי ונזדמן שם איזה יהודי ונשאני והוליכני לבית הכנסת” (עמ’ 29–30).
סקרנות הדדית בארמון ורסאי
כאשר הגיע לצרפת ביקר בארמון ורסאי וזכה לברך לשלום את המלך לואי ה-16, שאף התעניין בדמותו המסקרנת של החיד”א, שלפי הדיוקנאות המצוירים שלו היה נוסף לכל מעלותיו גם יפה תואר.
המלך שלח את שריו לברר אם הוא שגריר של איזו מדינה, אבל החיד”א השיב שאינו שגריר של אף מדינה, ובא לראות את הארמון רק מתוך סקרנות:
“ואחר כך עבר המלך עם שרים גדולים ובירכתי ברכת המלך והוא היה לבוש אדום פשוט… ותיכף שעבר המלך בא שר אחד ואמר… שהמלך שואל מאיזה מקום אני אינבאשאדור [שגריר] והשיב לו אינו אינבאשאדור רק הוא ממצרים ובא לראות משום קוריוזידאד [סקרנות]” (עמ’ 123).
רק לא שידוכים
בשעה ששהה בתוניס, בסביבות שנת 1773, לאחר שיצא לשליחות נוספת, הוא קיבל מכתב מארץ ישראל שבישר לו כי אשתו, רחל, אם חמשת ילדיו, שנותרה בחברון, נפטרה שבעה חודשים קודם לכן. בספרו הוא מתאר כי בשומעו “העולם החשיך בעדו” והוא התאבל עליה מאוד. אבל מכיוון שחשש שאנשי תוניס, אם ייוודע להם מות אשתו, יחלו לנסות לשדך אותו עם נשים בנות קהילתם (“אם אגיד הדבר, בעל כורחי יתנו לי אישה, ואין מידם מציל”), נאלץ לשמור בסוד את דבר היותו אלמן. הוא נישא בשנית רק כמה שנים אחר כך, בשנת 1778, לאחר שעבר לגור בליבורנו שבאיטליה. גם לאשתו השנייה, בת הרב משה הלוי מפיזה, קראו רחל, והם חיו יחד באיטליה קרוב לשלושה עשורים.
שלושה ימים לפני חג הפורים
משנת 1778 ישב בקביעות בליבורנו, וזכה להערצה רבה על ידי הקהילה שם. הוא עסק בלימוד תורה ובחיבור ספרים והדפסתם.
גם כשישב באיטליה לא חדל מלפעול למען יהודי ארץ ישראל, אך לא שב לחיות במולדתו.
לכל אורך כתיבתו הוא מביע געגועים לארץ ישראל, ובמכתביו הוא אפילו קובע תאריכים לעלייתו, אבל בכל פעם נדחית נסיעתו בשל עיכובים שונים, בהם מגפה, מצב בריאותו הרופף והסכנות בדרכים בימי מלחמות נפוליאון. בשנת 1804 מתה עליו אשתו השנייה, רחל, והוא התמלא צער, והלך לעולמו שנתיים אחריה, בליל שבת, י”א באדר תקס”ו, שלושה ימים לפני חג הפורים. קהילת ליבורנו התאבלה עליו מאוד וראשי העיר ביטלו את חגיגות הפורים באותה שנה.
בשנת 1960 הועלו עצמותיו מליבורנו ארצה. מכיוון שהר הזיתים היה נתון באותה עת בשליטה ירדנית, עצמותיו הוטמנו בהר המנוחות. על שם החיד”א קרויים רחובות בכמה ערים בישראל ועל קברו הוקמה “יד החיד”א” לזכרו.