לוגו משב
תמונת נוף ירושלים עם כיפת הסלע וחומות העיר העתיקה

י”ד כסלו התש”י, ירושלים הוכרזה כבירת ישראל

בי”ד בכסלו תש”י הכריז דוד בן-גוריון בישיבת ממשלה על ירושלים כבירת ישראל, והמשמעות היא שמשרדי הממשלה ומשכן הכנסת הועברו לאחר מכן לירושלים. הכרזתו המכוננת של בן-גוריון ש”ירושלים היא בירת הנצח של העם היהודי” הצילה את ירושלים מהפיכתה לאזור חיץ ניטרלי בין-לאומי

ירושלים, עירו של דוד המלך, היא בירת ישראל. נשמע לכם מובן מאליו? זה לא היה כה מובן מאליו בזמן הכרזת המדינה, ולמעשה, ההכרזה הרשמית על ירושלים כבירה התקיימה רק היום, בתאריך י”ד כסלו, לפני 74 שנים.

תל אביב כן, ירושלים לא?

מגילת העצמאות, המסמך המכונן שהקריא דוד בן-גוריון בבית התנ”ך בתל אביב ביום שישי 14.5.1948 (ה’ באייר), כוללת 664 מילים. בעוד המילים “תל אביב” נכללות במסמך, כמקום חתימת המגילה, המילה “ירושלים” כלל לא נזכרת בו. למעשה, אין במגילה התייחסות כלשהי לבירה של המדינה שאך נולדה.

כאשר עלתה סוגיית מיקום משרדי השלטון של המדינה הצעירה, עלו הצעות שאינן כוללות את ירושלים. גולדה מאיר, למשל, הציעה את חיפה והכרמל, בן-גוריון הציע את כורנוב אשר בנגב (ממשית) וגם זכרון יעקב, הרצליה והמושבה שרונה בתל אביב עלו כהצעות. לאן נעלמה ירושלים? כדי להבין זאת, יש לחזור לתוכנית החלוקה, ולמעמדה של ירושלים.

לפי עיקרי תוכנית החלוקה שאושרה באו”ם ב-29 בנובמבר 1947, חולקה ארץ-ישראל בין היהודים והערבים, כאשר ירושלים ובית לחם יועדו להיות שטח ניטרלי תחת חסות בין-לאומית. המעמד הזה נקרא בלטינית Corpus Separatum (גוף נפרד), אך תורגם בעברית ל”בינאום”.

כלומר, בעת הכרזת המדינה בהתאם לתוכנית החלוקה, ירושלים לא נכללה רשמית בשטח המדינה היהודית. במשך למעלה משנה וחצי, ובעוד האו”ם ממשיך לדון בסוגיה, נפלה סוגיית ירושלים הבירה בין הכיסאות, עד שהגיע רגע מכונן שבו החליט דוד בן-גוריון להכריז עליה כבירה באופן רשמי.

הנאום המכונן בכנסת: “בירת הנצח של ישראל”

הגורם שזירז את ההכרזה הרשמית של בן-גוריון היה דיון נוסף באו”ם בעניין בינאום ירושלים, שנקבע לאותו סוף השבוע. בי”ד כסלו תש”י, בשעה 16:10, פתח דוד בן-גוריון את ישיבת הכנסת בדברים אלה: “כידוע לכם, דנה עכשיו עצרת האו”ם בבעיית ירושלים ומקומותיה הקדושים… חובתנו להגיד מכאן, מעל במת הכנסת הראשונה לישראל, לכל האומות המכו­נסות בעצרת האו”ם ולכל שוחרי שלום וצדק בעולם, את מה שבלב עם ישראל מאז היותו לאומה מאוחדת תחת שרביטו של דוד המלך לפני שלושת אלפים שנה ­בדבר ירושלים עיר­ קדשו…

אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו”ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ­ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל ­כבירת ­הנצח של ישראל”.

האו”ם דווקא חשב אחרת, והעביר את ההחלטה על בינאום ירושלים. מייד לאחר מכן, שבוע לאחר הנאום המכונן, חזר והדגיש בן-גוריון מעל בימת הכנסת: “לפני שבוע ימים מסרתי לכנסת בשם הממשלה הודעה בדבר ירושלים. הודעתנו עומדת בתקפה ולא חל ולא ייתכן כל שינוי בעמדתנו… למדינת­ ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת:­ ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים­ עד סוף כל הדורות”. בסופה של אותה ישיבה דרמטית, מכריז יו”ר הכנסת שפרינצק על העברת ישיבות הממשלה לירושלים הבירה.

חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, נעשתה, אפוא בהכרזה בכנסת, ולא כחוק.

רק בשנת 1980 עבר בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע בסעיפו הראשון כי “ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל”, ומכריז בסעיפו השני כי ירושלים תהיה מקום מושבם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון.

אל תפספסו תכנים חדשים!

קבלו את הכתבות הכי מעניינות של משב ישר למייל (כל השדות חובה)