היום לפני 105 שנה, ביום שני, י"א באדר תר"פ, 1 במרץ 1920, נלחמו ונפלו יוסף טרומפלדור ועוד חמישה חלוצים על הגנת תל חי. הדברים שאמר טרומפלדור אחרי פציעתו הפכו למיתוס מכונן בתולדות הציונות: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". המילים הללו גם חקוקות על אנדרטת האריה השואג לזכר מגיני תל חי ליד כפר גלעדי, שאליה עולים רבים עד היום. אז מה בדיוק קרה בתל חי באותו יום גורלי ואיך קרה שנפילתה של תל חי הפכה לסמל לנחישות ולהקרבה עצמית? עוד פרק בסדרה #היום לפני.
תל חי הייתה נקודת התיישבות יהודית שהוקמה באצבע הגליל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. בשנת הקמתה, 1916, חילקו ביניהן צרפת ואנגליה את השליטה בשטחי האימפריה העות'מאנית בתום המלחמה, ושטחי תל חי היו אמורים להיות תחת שליטה צרפתית. אך בפועל, הצרפתים לא שלטו במקום ואחרי תבוסת העות'מנאים הפך המקום לשטח הפקר מסוכן. רק אחרי נפילתה החלו הצרפתים לפעול נגד הכוחות הערביים באזור. כחצי שנה אחרי נפילתם של טרומפלדור וחבריו, באוקטובר 1920, חזרו החלוצים ויישבו מחדש את אצבע הגליל, שמאוחר יותר נכללה בגדר שטחי המנדט הבריטי.
ערבים חמושים נכנסו לחצר
טרומפלדור נפגע משני כדורים בבטנו ובידו. פצעיו נחבשו במגבת. במשך כל יום הקרב שכב טרומפלדור הפצוע אנושות על הרצפה מבלי להטריד איש. משירדה החשכה הגיעו אנשי כפר גלעדי ושאלו לשלומו, והוא השיב במילים שתועדו מאז פעמים רבות: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו"
יום שני, י"א באדר תר"פ (1920), "היה יום יפה וזוהר בעיצומו של חורף קר ושלגי", כותבת ההיסטוריונית שולמית לסקוב בספרה ("טרומפלדור: סיפור חייו", כתר, 1995). בלילה הקודם חיבלו הערבים באמת המים שמחוץ לחצר תל חי, ולכן כמה חברים חמושים יצאו לתקן אותה. האירוע לא הדאיג אותם במיוחד, שכן כבר קרו מקרים כאלה בעבר.
פתאום החלו כמה מאות ערבים להתקהל מצפון לתל חי. כמה מהם, שהיו חמושים ברובים וברימונים ולבשו מדים, דרשו להיכנס פנימה כדי לוודא שאין במקום צרפתים. זאת לא הפעם הראשונה שהועלתה הדרישה הזאת, לוודא שאין כוחות צרפתיים במקום – וגם התמלאה. על כל פנים, בזמן שהתנהל המו"מ בדבר החיפוש, שלחו לקרוא לטרומפלדור, ששהה באותו בוקר בכפר גלעדי.
לבסוף, מתוך מחשבה שהדבר יאפשר למנוע לחימה, התירו את כניסתם של שבעה ערבים חמושים, ובראשם כאמל חוסין אפנדי, שהיה מוכר לחלוצי תל חי ונחשב לאמין. ואולם מייד אחר כך דברים החלו להשתבש. אחד החלוצים, שהבין ערבית, שמע את הערבים מדברים ביניהם על החרמת הנשק של החלוצים היהודים. במקביל, אחת החלוצות בתוך המבנה, דבורה דרכלר, צעקה שחוטפים ממנה את האקדח שלה. טרומפלדור שהגיע למקום נתן פקודת אש, וכל מי שהחזיק ברובה ירה בבת אחת. מייד אחר כך טרומפלדור בעצמו נפגע משני כדורים, בבטנו ובידו.
בשל פציעתו העביר טרומפלדור את הפיקוד לחלוץ אחר בשם פנחס שניאורסון. פצעיו נחבשו במגבת שכן אביזרי העזרה הראשונה היו בתוך המבנה, שנתפס על ידי הערבים. הקרב נמשך כל היום, ובמשך כל אותו זמן שכב טרומפלדור הפצוע אנושות על הרצפה מבלי להטריד איש. מששקעה השמש וירדה החשכה הגיעה משלחת מכפר גלעדי, ובין חבריה הרופא ד"ר גרשון גרי ואברהם הרצפלד. הם פנו לטרומפלדור ושאלו לשלומו, והוא השיב במילים שתועדו מאז פעמים רבות: "לא נורא, טוב למות בעד ארצנו". הוא הועבר בשמיכה לכפר גלעדי – אלונקות ועגלות לא היו בנמצא – ובדרך נפח את נשמתו.
בסופו של אותו יום יתברר שארבעת החלוצים שהיו במבנה בחצר תל חי נהרגו מייד – בהם שתי נשים: דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק, וכן בנימין מונטר וזאב שרף. יעקב טוקר מת מאוחר יותר מפצעיו. ששת הרוגי תל חי נקברו בקבר אחים בכפר גלעדי, יחד עם שני הרוגים נוספים שנפלו בתל חי במתקפה קודמת. אחרי תום הקרב החליטו מגיני החצר לנטוש את תל חי ולשרוף אותה. יומיים אחר כך ננטש גם כפר גלעדי, והחלוצים הנותרים עברו אל היישוב איילת השחר, שהיה דרומי יותר ונתון באותו זמן לשליטת המנדט הבריטי.
"אם אפול בקרב – מאושר אהיה"
דמותו של טרומפלדור הפכה לדמות מופת בתולדות הציונות וסמל להקרבה על קידוש הארץ. אפשר רק לנחש מה עשוי היה להיות תפקידו בתולדות הציונות אילולא מותו בטרם עת, בגיל 39. הוא עלה לתל חי עוד בשנת 1919, אחרי שאחד מחלוצי תל חי נהרג מאש הבדווים, וכבר אז הוא היה מנהיג ציוני ולוחם אמיץ בעל שם.
טרומפלדור נולד בשנת 1880 באזור הקווקז ברוסיה, סבל בילדותו מרדיפות אנטישמיות, גויס לצבא רוסיה ונלחם במלחמת רוסיה-יפן. בשנת 1904 איבד את ידו השמאלית בקרב, אך זה לא עצר בעדו מלחזור לחזית ולהילחם, עד שנפל בשבי היפני בשנת 1905. לפני שעלה לישראל כתב לאחיו דברים שנקראים היום כנבואה של גורלו האישי ושל האמונה היוקדת שלו בצדקת הדרך:
"אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. […] מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי. ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותי. ואם אפול בקרב – מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל".
זמן קצר אחרי נפילת תל חי כתב אבא חושי, שהיה פעיל ציוני בולט (לימים גם חבר כנסת וראש עיריית חיפה), שיר בהשראת הגבורה בחצר תל חי:
בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי,
טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל.
דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת
רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,
לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם:
"לְכוּ בְּעִקְבוֹתַי".
הסיפור של נפילת תל חי הפך למיתוס עד כדי כך שבתנועת הנוער בית"ר נהגו לברך זה את זה לשלום "בברכת תל חי". בשנת 1934 הוצב פסל "האריה השואג" מעל קברם של מגיני תל חי, יצירתו של הפסל אברהם מלניקוב. כיום חצר תל חי היא גן לאומי, ובסמוך לה הוקמו מכללת תל חי, פארק תעשייה ומוזיאונים. יום י"א באדר הוא יום ציון ממלכתי המכונה "יום תל חי" ובו מתקיים ברחבת האריה השואג טקס לזכר מגיני תל חי, ותנועות נוער – הנוער העובד והלומד, בית"ר, בני עקיבא ועוד – עולות לתל חי לעצרות זיכרון.
בנאום שנשא דוד בן־גוריון מעל קברם של טרומפלדור וחבריו בשנת 1943, הוא יצא נגד המשמעות המובלעת במילים המיוחסות לטרומפלדור, כאילו המוות הוא שאיפה:
"לא למות באנו הנה. לא טוב למות. טוב לחיות. צימאון החיים, אהבה לחיים הביאה לכאן את הצעיר הגִדם מפטרבורג. אהבת חיים גדולה הביאה אותו לארץ הזאת. ואם הוא אמר – והוא אמר את זה ברגע שאדם מביע את האמת העמוקה ביותר, כי הוא אמר את זאת לפני מותו – ״טוב למות בעד ארצנו״ – הוא אמר זאת מתוך אהבת החיים. מפני שכדאי לחיות. אבל החיים שאהב היו חיים של בני-חורין. […] אפשר לחיות חיים שכדאי לחיות, רק אם יודעים למות, למות בגבורה… לא נהיה ראויים לחיים אלה וחיינו לא יהיו חיים, אם כל צעיר וצעירה בתוכנו לא ידעו גם הם, כשיש הצורך, למות. ואנו נקראים להתכונן ולא למות – לחיות אבל גם להילחם".
בעקבות נפילתו של טרומפלדור וחבריו החלוצים בקרב על תל חי, פרסם ברל כצנלסון דבר הספד שנפתח במילים "יזכור ישראל". נוסח זה הופץ ברחבי היישוב היהודי בארץ, והיה מוקרא בכל שנה בטקסים לזכר אותם קרבות באצבע הגליל. בהשראת אותו הספד, כתב אהוביה מלכין בזמן מלחמת השחרור נוסח מחודש – הוא הבסיס לתפילת יזכור שאנו אומרים כיום מדי שנה ביום הזיכרון.