“אדם נעשה אדם על ידי קשר עם אנשים אחרים” כתב מרטין בובר בספרו “פני אדם”. גישה זו, שלפיה האינטראקציה האנושית שבין אנשים היא זו שיוצרת את האדם היחיד, הייתה אבן יסוד בתפיסתו. החיבור בין אנשים כבסיס לאנושות עצמה עמד גם בבסיס הגדרתו את תפקיד עם ישראל: “השאיפה של אדם מישראל להגיע… לאחדות באדם היחיד, לאחדות בין חלקי העם, לאחדות העמים, לאחדות האנושות וכל החי, לאחדות אלוהים והעולם”.
מרטין בובר הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר שפעלו במאה העשרים. כמי שהתחנך על ברכי החסידות, רכש השכלה אירופית ופעל בתנועה הציונית – הוא הצליח לגבש תפיסת עולם מגוונת ורחבה. פועלו של בובר היה מגוון לא פחות. הוא ערך כתבי עת שונים, כתב חיבורים שעסקו בתודעה דתית וביחסי קהילה, אסף ועיבד מעשיות חסידיות ותרגם את התנ”ך לגרמנית. בובר גם נחשב להוגה הבולט ביותר בזרם הפילוסופיה הדיאלוגית, אשר מדגישה את חשיבות הדיאלוג עם האחר, ורואה בקשר ההדדי בין בני האדם מרחב שיוצר משמעות ומעורבות.
ציונות: הרצל ואחד העם
מרטין הלוי בובר נולד בווינה ב-ה’ באדר א’ תרל”ח, 8 בפברואר 1878. כשהיה בן ארבע התגרשו הוריו, והוא נשלח להתגורר בבית סבו שלמה בובר בגליציה. המגורים אצל הסב, שהיה חוקר מדרשים נודע ומקורב לתנועה החסידית, השפיעו רבות על עיצוב תפיסת עולמו של בובר הצעיר.
מרטין בובר זכה לחינוך רב-לשוני. כילד שלט בחמש שפות, וכשבגר כבר ידע 14 שפות. בגיל הנעורים, עזב את בית סבו וחווה משבר דתי. הוא החל להתרחק מהדת, עד שחדל לגמרי לקיים אורח חיים דתי. במקביל, העמיק את ידיעותיו בתרבות ופילוסופיה, והתרשם במיוחד מכתביהם של עמנואל קאנט ופרידריך ניטשה.
למרות התרחקותו מהדת, בובר נותר מחובר לזהותו היהודית. בגיל 20 הצטרף לתנועה הציונית, ופגש לראשונה את בנימין זאב הרצל. הוא השתתף בקונגרסים הציוניים, וסייע במטלות ארגוניות שונות. בהתחלה הושפע מאוד מהרצל, אך עם הזמן התרחק ממנו, והתקרב יותר לרעיונות הציונות הרוחנית של אחד העם.
בובר סייע לתנועה הציונית במשך כשש שנים, ולאחר מכן פרש כדי להקדיש את זמנו ללימוד ולכתיבה. במקביל, הוא גילה עניין מחודש בתנועת החסידות, והחל לאסוף ולעבד מעשיות חסידיות. הוא פרסם מהדורות בגרמנית של סיפורי המעשיות של הרבי נחמן מברסלב ושל סיפורי הבעל שם טוב. בתוך כך, הרצה רבות בנושאים הקשורים ליהדות, והשפיע רבות על תלמידיו.
המענה לנאצים: לימוד ויצירה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר בובר לפעול למען יהודי מזרח אירופה. הוא היה שותף בהקמת הוועד הלאומי היהודי, וייסד וערך את הירחון היהודי-גרמני.Der-Jude
בסיום המלחמה חזר בובר לעסוק בהגותו. ב-1923 הוא פרסם את אחד מחיבוריו המשמעותיים ביותר “אני ואתה”. בחיבור זה, הציג את עיקרי הפילוסופיה הדיאלוגית שפיתח, המאדירה את חשיבות הזיקה בין בני האדם. שנתיים לאחר מכן לקח על עצמו בובר את המשימה כבדת המשקל לתרגם את התנ”ך לגרמנית.
בשנת 1930 זכה בובר במשרה באוניברסיטת פרנקפורט, אך שלוש שנים מאוחר יותר התפטר ממשרה זו כמחאה על עליית היטלר לשלטון. באותה שנה הוא ייסד את המשרד המרכזי לחינוך יהודי למבוגרים, שנתן מענה ליהודים רבים שהורחקו ממוסדות ציבור בעקבות עליית הנאצים. יחד עם ליאו בק, בובר שימש כמנהיגם של יהודי גרמניה. הוא קרא להם להתמקד בלימוד וביצירה, במטרה לעמוד גאים מול הנאצים.
מווינה לירושלים: מרטין בובר בארץ ישראל
ב-1938 עזב בובר את גרמניה, והשתקע עם משפחתו בירושלים. הוא החל ללמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית, והמשיך לעסוק בחסידות ובתרגום התנ”ך. במקביל לעיסוקו האקדמי השתתף בובר בדיונים שנגעו בשאלת היחסים בין היהודים לערבים בארץ ישראל. הוא האמין שיש להקים מדינת רווחה דו-לאומית, שבה ינהלו היהודים והערבים חיים משותפים אלה לצד אלה.
דעותיו של בובר היו לעיתים שנויות במחלוקת. כך, למשל, הוא התנגד להוצאתו להורג של אדולף אייכמן, ואפילו ניסה לשכנע את דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי לסגת מהחלטה זו.
בובר ספג ביקורת לא פעם, אבל גם זכה להוקרה ולפרסים רבים, בהם פרס ביאליק ופרס ישראל. כמו כן הוא נבחר להדליק משואה בטקס יום העצמאות. מרטין בובר נפטר בי”ג בסיוון תשכ”ה, 13 ביוני 1965, בירושלים. ארכיון הכתבים שלו הועבר לרשות האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית.
קרדיט תמונה ראשית: מתוך האוסף הדיגיטלי ע”ש דיוויד ב. קיידן, הארכיון הציוני המרכזי