לרבנות הראשית לישראל יש משמעות ציונית עמוקה, המצביעה על הקשר בין מדינת ישראל לבין יהדותה, אך לא כך היא נולדה. הרבנות הראשית לא נוסדה עם קום המדינה, אלא על ידי שלטונות המנדט הבריטי, שביקשו ליצור מנהיגות אחת ליישוב היהודי בהתמודדות מול אילוצים פוליטיים, מתחים עדתיים ושינויים דרמטיים במזרח התיכון. במתח שבין היישוב הישן לחדש, בין מסורת למודרנה, ובין שאיפות לאומיות לצרכים שלטוניים, נסיבות הקמתה של הרבנות הראשית חושפות בפנינו כיצד נרקמו יחסי דת ומדינה בישראל.
מרוץ הסמכויות של ההנהגה היהודית בארץ
כשהגיעו רשויות המנדט הבריטי לארץ הן ביקשו ליצור הנהגה יהודית אחת, אשר תנהל את הקשרים בין הממשל לציבור. מכיוון שהבריטים ראו ביהודים בארץ עדה דתית, ולא לאום בעל שאיפות מדיניות, היה להם ברור כי ההנהגה היהודית שיש להקים היא הנהגה רבנית. אך כאשר הגיע הנציב הרברט סמואל לירושלים, היו יהודי העיר מפוצלים לבתי דין קטנים, ללא הנהגה מאחדת וללא סמכות של ממש, והיה צורך להקים הנהגה יהודית מסודרת, המקובלת על כלל הציבור היהודי בארץ. לכן, הנציב סמואל מינה את ועדת בנטוויץ' – ועדה מיוחדת שתבדוק את השינויים החברתיים שעברו על היהודים בארץ, ותמליץ על הנהגה דתית המתאימה למצב החדש.
בינתיים הבינו גם חלק מאנשי היישוב הישן שיש צורך בהנהגה חדשה. הם הקימו בית דין מרכזי, שאליו נבחרו שמונה רבנים: ארבעה אשכנזים וארבעה ספרדים, ושני מזכירים. כך, בדצמבר 1918, נוסד "משרד הרבנים המאוחד לעדת ישראל בירושלים". משרד הרבנות פעל בנושאים דתיים-ציבוריים חשובים, כגון בחירת רבנים למושבות, קדושת הכותל המערבי, שמירת השבת של הפקידים היהודים במוסדות המנדט, וכשרות האוכל בגדודים העבריים בצבא הבריטי. עם זאת, מכיוון שמשרד הרבנות לא היה מוסכם על כל היהודים בארץ, ממשלת המנדט לא הכירה בו כגוף רשמי, ולא אפשרה לו לגבות מיסים שיאפשרו לו עצמאות כלכלית.
במקביל התחילו גם הציונים בארץ להתארגן למוסדות. באפריל 1920 הקימה הנהגת היישוב היהודי בארץ את המוסדות הלאומיים: אספת הנבחרים והוועד הלאומי. אספת הנבחרים נבחרה בבחירות כלליות שנערכו ביישוב, ומינתה את הוועד הלאומי בתור הרשות המבצעת שלה. מוסדות אלו היו בעלי צביון לאומי, ציוני ודמוקרטי, ושאפו לייצג את החברה היהודית בארץ מול שלטונות המנדט.
החילונים דרשו שהשפעתה של הרבנות הראשית על חיי הרוח והתרבות של היישוב היהודי תוגבל
הציבור החילוני דרש ייצוג ברבנות
בנובמבר 1920 קיבל הנציב סמואל את מסקנות ועדת בנטוויץ'. הוועדה המליצה לבטל את משרת החכם באשי ולהקים רבנות ראשית שתורכב משישה רבנים – שלושה אשכנזים ושלושה ספרדים, ושלושה חברים נוספים שיסייעו בעניינים מנהליים. בראש הרבנות יעמדו שני רבנים, אחד אשכנזי ואחד ספרדי. הנציב התחיל מייד לפעול להקמת רבנות ראשית ליישוב היהודי בארץ, ובפברואר 1921 התכנסה אספת היסוד של הרבנות הראשית בשיתוף עם "משרד הרבנות" ובנוכחותו של הנציב.
במשך שלושה ימים דנה האספה בהרכב הרבנות ובתפקידה. בין השאר התעורר ויכוח סוער לאור תביעתו של הציבור החילוני למנות נציגים למועצת הרבנות, הלוא היא הגוף בעל הסמכות ההלכתית העליונה של הרבנות הראשית. כמו כן דרשו החילונים שהשפעתה של הרבנות הראשית על חיי הרוח והתרבות של היישוב היהודי תוגבל. לאחר שלושה ימי דיונים, בט"ז באדר א', 24 בפברואר 1921, נבחרו חברי הוועדה, והרבנות הראשית קמה.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, שנבחר להיות הרב הראשי האשכנזי, הגדיר בכתביו את תפקידי הרבנות כפי שהוא ראה אותם: "הרבנות צריכה לעמוד על מרום הפסגה של תחיית האומה ולהיות עמלה עם הציבור בכל פינות החיים של הבניין והיצירה הלאומית, הרבנות זה הכוח החשוב אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל, זה הכוח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים שלמים ומתוקנים. הרבנות תשפיע על ידי השתדלות מתמדת לקרב את הלבבות ולהכניס רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות ולחיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש ובכל העולם כולו" ("כבוד הרבנות" בתוך: מאמרי הראי"ה).
דת או לאום? המאבק בין מוסדות המדינה שבדרך
כדי לזכות בסמכות לייצג את היישוב היהודי מול ממשלת המנדט נדרשו המוסדות הלאומיים להגיש לממשלה מסמך ייסוד. למעלה משנה לקח לאספת הנבחרים לנסח את המסמך, ובשנת 1922 הגישו המוסדות הלאומיים מסמך תקנות לקהילות היהודיות בארץ, בשם "חוקת הקהילות", לאישור ממשלת המנדט. אך מכיוון שבשנתיים שחלפו קמה הרבנות הראשית מטעם המנדט, הרשויות הבריטיות בארץ דחו את החוקה המוצעת, בדרישה שתוגש להם חוקה שתנסח את שיטת הבחירה של הרבנות הראשית ואת סמכויותיה.
מוסדות היישוב הלאומיים שאפו לצמצם ככל האפשר את סמכויותיה של הרבנות הראשית, ולהעמיד בראש היישוב מוסדות חילוניים ומודרניים, אך תחת הלחץ הבריטי הסכימו בסופו של דבר לכלול את הרבנות כאחד המוסדות שבסמכות הוועד הלאומי. באחד בינואר 1928 קיבל המנדט הבריטי את הגרסה הרביעית של "חוקת הקהילות", ובה נכללו סמכויות הרבנות הראשית לשביעות רצונה של ממשלת המנדט. אז התקבל הוועד הלאומי בתור נציגות היהודים הרשמית מול השלטונות הבריטיים, ותפקידה של הרבנות הראשית צומצם לענייני דת והלכה.
למרות צמצום סמכויותיה וכפיפותה לוועד הלאומי המשיכה הרבנות להשתתף בשיח הציבורי ביישוב. בשנותיה הראשונות, לפני קום המדינה, נהגו הרבנים הראשיים להשמיע את עמדותיהם בתור מייצגי ההלכה והמוסר היהודי בנושאים סוערים שעלו על סדר היום. הרבנות גישרה בין אנשי היישוב הישן והחרדים לבין המוסדות הציוניים, והייתה מרכזית בשמירה על האחדות בקרב היישוב היהודי בארץ.