ב' בשבט תשל"ד: נפטר הרב יוסף משאש

הרב יוסף משאש, היו"ם – ששילב גאונות תורנית, מנהיגות קהילתית, מחקר היסטורי ועיסוק באומנות – נפטר היום לפני 52 שנים, ביום ב' בשבט תשל"ד, 25 בינואר 1974. דמותו ממשיכה להדהד גם היום, כמודל לאופן שבו מנהיגות דתית יכולה לפעול באחריות ובאומץ מול אתגרי המודרנה.

כשחיילי צה"ל פנו לרב משאש כדי שיברך אותם, הוא בחר בברכה שאיש לא ציפה לה וקרא בקול רם: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!". הרב משאש ראה באותם חיילים דור של יהודים המגינים על עצמם, סיבה לשמחה ולהכרת הטוב, המצדיקה ברכה מפתיעה זו. מעשה זה מגלם את דמותו – רב ומנהיג שחי ופעל מתוך חזון מאחד שקידש את חיי העם והמדינה.

"הרב משאש ראה בחיילים דור של יהודים המגינים על עצמם ובירך אותם בברכת 'שהחיינו'"

איש האשכולות: אומן, צורף ומתמיד

הרב יוסף משאש נולד במקנס, מרוקו, בשנת 1892. לאחר שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, הוא נדרש לפרנס את משפחתו. במקביל ללימודיו התורניים המעמיקים, הוא רכש מיומנויות מעשיות במלאכת הצורפות, כתיבת סת"ם ואיור. הוא היה אומן בנפשו – ספרו הראשון, "ויזכור יוסף", פירוש להגדה של פסח, שראה אור כשהיה רק בן 25, עוטר כולו באיורים גרפיים שצייר במו ידיו. הרב משאש לא ראה סתירה בין יצירה תורנית גבוהה לבין אסתטיקה ואומנות.

מסירותו לתורה הייתה מוחלטת: כאשר ידו הימנית התעייפה מכתיבה, הוא היה ממשיך וכותב ביד שמאל – וכל זאת כדי לא לבטל אף רגע מעמל התורה וחיבור ספרים למען הדורות הבאים.

הדין, השכל והזמן

הרב משאש כיהן כרב ראשי בתלמסאן, אלג'יריה, ולאחר מכן שב למרוקו וכיהן כדיין במקנס. בשנת תשכ"ד, 1964, בגיל 72, עלה לישראל, שם השתקע בעיר חיפה עם משפחתו ברוכת הילדים. ארבע שנים לאחר עלייתו, בשנת תשכ"ח, 1968, הוא מונה לכהן כרבה הראשי הספרדי של חיפה, תפקיד שבו שימש עד יום פטירתו.

במהלך כהונתו נדרש הרב משאש להתמודד עם אתגרי המודרנה והחילון. הוא ניגש לכל סוגיה מתוך שיטה ייחודית שהעמיד על שלושה עמודי הוראה מרכזיים: הדין (המסורת ההלכתית), השכל (ההיגיון הישר של הפוסק), והזמן (הבנת רוח התקופה וההקשר הקהילתי).

גישה זו אפשרה לו להיות "נוסע בזמן" – הוא קרא ולמד הכול, החל בספרות אקדמית ועד עיתונות צרפתית, ופעל מתוך חלון פתוח אל הרחוב ואל התקופה, כשהוא מקדים לראות את המציאות העתידית.

פסקי הכשרות, השימוש בחשמל ביום טוב וכיסוי הראש לנשים שיקפו את המאמץ לפסוק מתוך התחשבות במציאות

מודל המנהיגות: "מעט מצוות להרבה אנשים"

העמדה המנהיגותית של הרב משאש הייתה ברורה: הוא האמין שיש להעדיף מעט מצוות להרבה אנשים, מאשר הרבה מצוות למעטים. תפיסה זו, שהיוותה מודל לפריחה ולא למתכון לפיצול, באה לידי ביטוי בפסיקותיו הנועזות.

באלג'יריה גילה הרב שהקצבים מחללים שבת בפרהסיה אך מקפידים על שחיטה כשרה. מתוך הבנה שהכשרות היא הקשר האחרון של משפחות רבות למסורת, בחר הרב משאש להעניק להם כשרות. במכתב מנומק הוא פירק את מושג ה"נאמנות" והעדיף לשמור על כשרות למען הכלל, על פני נידוי שהיה עלול להרחיב את ההתבוללות.

ברוח דומה, פסיקתו להקל בנוגע להדלקת חשמל ביום טוב, וכן קביעתו כי אין חובה גורפת בכיסוי ראש לנשים בנסיבות מסוימות, שיקפו את המאמץ הנחוש שלו להתאים את ההלכה למציאות, ולא להפוך את הדת למקור לפירוד.

מורשת של חיבור ואחריות

מפעלו הספרותי העצום כולל עשרות חיבורים, שהמרכזיים בהם הם סדרת ספרי השו"ת "מים חיים" ו"אוצר המכתבים" – אוסף אדיר של אלפי מכתבים ותשובות הלכתיות שתיעדו את חיי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. ספרים אלו, לצד הדרשות ב"נחלת אבות" ו"ויזכור יוסף" (ספרו המאויר על ההגדה), משמשים עד היום מקור מרכזי ללימוד שיטתו פורצת הדרך של הרב, המשלבת עומק הלכתי, רוחב אנושי ואומץ ציבורי.

לאחרונה בחר החמ"ד, מנהל החינוך הדתי, ברב משאש כ"דמות המופת השנתית" לשנת הלימודים תשפ"ו. הרב משאש, ששאף תמיד לשמור על האחדות, מהווה מודל רבני נחוץ – כזה המזכיר לנו כי פסק הלכה צריך לשאול לא רק מהו הדין, אלא גם מהו השכל, ומהו הזמן. הבחירה בו נושאת מסר ברור הנחוץ מאוד בימינו אלו: שאיפה לחיבור, איזון ואחדות.