"אל צור ישראל אשא ליבי ואודה לו בכל נפשי, כי הטה לי חסדו וזיכני לחזות לעת זקנתי את המראה הנפלא הזה, חזיון תחיית ישראל. כשאני מעלה על זיכרוני ימים עברו, זה כחמישים שנה, עת התחלתי עבודתי, כשאני נזכר את פני הארץ, ארץ כסויה אבנים, מלאה קוץ ודרדר, ויושביה המסכנים יגעים להוציא מן האדמה הרזה שיבולים דקות – נראה לי שחלום אני חולם".
מילים אלה לקוחות מתוך נאום שנשא הברון אדמונד דה רוטשילד במאי 1925 בתל אביב, בפני נכבדי היישוב היהודי בארץ. היה זה בעת ביקורו החמישי והאחרון בארץ, חודשים ספורים לפני יום הולדתו ה-80, בנאום שאותו ראה כצוואתו ליישוב.
אדמונד ג'יימס, או בשמו העברי אברהם בנימין דה רוטשילד, היה נדבן שתרם רבות למפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ובייחוד למושבות "העלייה הראשונה". הוא נולד ליד פריז בט"ז באב תר"ה, 19 באוגוסט 1845, למשפחת בנקאים חשובה באירופה, וקיבל חינוך יהודי פרטי לצד לימודים בבית ספר לילדי אצילים בצרפת. בגיל 23 הצטרף לעסקי הבנקאות של המשפחה, וכן לארגוני הצדקה שהפעילו עבור הקהילה היהודית.
לשוב לארץ אבותינו
בשנת 1881, בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני, התחולל גל פרעות ביהודי רוסיה, שקיבל את הכינוי "סופות בנגב". חשובי הקהילה היהודית בצרפת יצאו נגד האנטישמיות במזרח אירופה, והקימו ועד סיוע ליהודי רוסיה. ביניהם היה גם הברון דה רוטשילד הצעיר. אירועים אלה השפיעו מאוד על תפיסת העולם של הברון, כפי שהוא עצמו העיד: "בימים ההם ראיתי את סבלות אחינו בני ישראל במזרח אירופה ולא מצאתי להם דרך תשועה כי אם בשובם לארץ אבותינו, חרף דלותה ושיממונה". ואכן, רוטשילד הקדיש את פעילותו הנדבנית להתיישבות היהודית בארץ ישראל, ולא תרם למוסדות יהודיים בחו"ל.
בדיוק באותה תקופה נקלעו מושבות העלייה הראשונה בארץ למשבר כלכלי. החלוצים במושבה ראשון לציון, שהוקמה בשנת 1882, היו חסרי ניסיון וידע חקלאי ושדות החיטה שזרעו לא הניבו יבול. נוסף על כך נתקלו המתיישבים בקושי לסיים את חפירת באר המים של המושבה. כדי להתקיים, מִשכנו החלוצים את האדמות. יוסף פיינברג, אחד המתיישבים שהיה דובר שפות אירופאיות רבות, נשלח לפריז להשיג תרומות למושבה. בעזרת הרב הראשי של פריז, הרב צדוק כהן, יצר פיינברג קשר עם רוטשילד, שהחליט לסייע למתיישבים על ידי מימון חפירת הבאר, בניית בתים למשפחות עניות, והעסקת מדריך חקלאי למושבה.
אך גם לאחר שהסיוע הראשוני ששלח למושבה נגמר, המשיך הברון רוטשילד לתרום למתיישבי ראשון לציון. הוא סיפק למתיישבים קצבאות מחיה חודשיות בזמן ההכשרה החקלאית שלהם, ושלח מומחים נוספים מצרפת כדי שילמדו אותם לגדל גפנים – שנחשבו לגידול המתאים ביותר לתנאי האקלים הארץ-ישראלי ולשוק הבין-לאומי. בסתיו 1883 רכש עבורם הברון את אדמות המושבה, ונהיה בעליה הרשמיים.
הברון רוטשילד מינה פקידים אשר ניהלו את כספיו ופיקחו על הוצאות המושבות. כמו כן, הוא שילם בעצמו לאנשי המקצוע שסיפקו שירותים לאנשי המושבות, וגם הם נחשבו לפקידיו. שיטת הפקידות יצרה התקוממות בחלק מהמושבות, והרתיעה מתיישבים במקומות אחרים מפני קבלת התמיכה של רוטשילד. בשנת 1901 החליט רוטשילד להפסיק את השימוש בפקידים, במטרה לצמצם את התלות של המושבות בו, ולהעניק להן עצמאות.
"הדרך אל הלב העברי"
ב-1883 נחלץ הברון גם לעזרתם של מתיישבי ראש פינה. לאחר ששילם את חובות המושבה ובנה בית מגורים לכל משפחה, הוא סיפק לקהילה רופא, מורה, שוחט ורב. עזרה דומה העניק גם למתיישבי המושבה זמרין, שבה בנה בתי מגורים, מבני משק ומוסדות ציבור, והעניק למתיישבים שירותי חינוך ובריאות. בחנוכת בית הכנסת במושבה שינה את שמה של זמרין לזכרון יעקב, על שם אביו ג'יימס (יעקב) מאיר דה רוטשילד. המושבה הראשונה שהקים רוטשילד, ב-1883, היא עקרון, שגם את שמה ביקש לשנות למזכרת בתיה, על שם אימו בטי.
נוסף לעזרה החקלאית שהעניק הברון רוטשילד להתיישבות, תרומותיו הושקעו בשלושה תחומים מרכזיים: רפואה, חינוך ותרבות, ומסורת יהודית. "אצל היהודים הרגש הדתי עיקר. רק הרגש הדתי יכול לאחד את כל חלקי העם […] אתם הייתם הראשונים להראות לבאים אחריכם את הדרך לחקלאות. עליכם החובה להראות להם את הדרך אל הלב העברי", אמר פעם למתיישבים.
גם באותו נאום שנשא בתל אביב בביקורו האחרון, סיפר כי ראה את היישוב היהודי כמרכז תרבותי ורוחני לעם היהודי: "מה שהיה בליבי הוא ייסוד מרכז חיטוב כפי היכולת להתפתחות רוח היהדות, תורתו ותרבותו, והמרכז הזה ישפיע לטובה על מצב היהודים בכל ארצות תבל", וביקש מהמתיישבים הציוניים: "אי אפשר שעם ישראל יתקיים בארצו בלי קשר עם עברנו הגדול ועם מסורתנו ועל ידי כוחות חומריים בלבד… בכל מה שתפנו עליכם ללכת אחרי רעיונות היהדות".
כמעט עשר שנים לאחר אותו ביקור בארץ, בשנת 1934, נפטר הברון רוטשילד בגיל 89. לאורך שנות פעילותו השקיע למעלה מ-5,000,000 לירות שטרלינג במושבות. הוא רכש למעלה מ-500,000 דונם בארץ, שעליהם הוקמו מפעלים, יקבים, בתי חרושת וכ-30 יישובים. עם קום המדינה העבירו יורשיו של רוטשילד את כל האדמות שהיו בבעלותו לבעלות המדינה.