צמד המילים הזה יצוץ במידה גבוהה של ודאות בכל דיון על דת ומדינה בישראל: “סטטוס קוו”. אך מהו אותו סטטוס קוו בין חילונים ודתיים, ואיך הוא נולד? ראשיתו של הסטטוס קוו בישראל (מלטינית: Status Quo, שפירושו “המצב הקיים”) במכתב ששלח היום לפני 77 שנה, ביום א’ בתמוז התש”ז, ה-19 ביוני 1947, דוד בן-גוריון, שהיה אז ראש הסוכנות היהודית, לראשי אגודת ישראל.
בן-גוריון רצה לגייס את תמיכת אגודת ישראל במאבק להקמת המדינה ולקבל את המלצתה. זאת כדי למנוע את הופעתם הנפרדת בפני ועדת האו”ם שביקרה באותו זמן בארץ, ולכן הוא ניסה להפיג את חששותיהם מפני מדינה חילונית. הוא שלח להם מכתב שבו הבהיר שאומנם אין לו סמכות להתחייב על אופייה של חוקת המדינה שעוד לא הוקמה, אבל הוא מתחייב כי הסוכנות תעשה ככל יכולתה ללכת לקראתם בארבעה נושאים מרכזיים: שבת, כשרות, דיני אישות וחינוך.
“למנוע חלוקת בית ישראל לשניים”
המכתב משמש סוג של הצהרת כוונות בארבעת התחומים האלה:
א. שבת: “ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת”, כותב בן-גוריון, אך לצד זה, הוא כותב כי בני דתות אחרות יוכלו לשבות מעבודה ביום אחר.
ב. כשרות: במכתב בן גוריון מתחייב להשקיע מאמצים כדי “שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה אוכל כשר”.
ג. דיני אישות: בן-גוריון מבטיח לעשות ככל האפשר לטובת “הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים”. בכך הוא מנסה להפיג את חששותיהם של רבנים חרדים כי אם יותרו נישואים שלא כהלכה (אזרחיים למשל) לא יוכלו יהודים שהוריהם נישאו כדין להינשא ליהודים שהוריהם לא נישאו כדין, מחשש ממזרות, וייווצרו שני “סוגים” של יהודים.
ד. חינוך: המכתב מבטיח “אוטונומיה מלאה” לכל זרם בחינוך, ללא פגיעה מצד השלטון “בהכרה הדתית ובמצפון הדתי” של אף חלק בישראל. אך יחד עם זאת, נכתב, המדינה תקבע מינימום של לימודי חובה במקצועות כמו לשון עברית, היסטוריה ומדעים.
מבחן הזמן: האם ההבטחות קוימו?
ההבטחות של בן-גוריון במכתב אומנם היוו תשתית לחקיקת חוקים בנושאי דת ומדינה מאז הכנסות הראשונות אחרי קום המדינה, אך הדבר לא שם קץ למתחים בין המגזרים השונים, והנושאים הללו נותרו במחלוקת בין חילונים ודתיים בישראל עד היום. למעשה, עם כל ניסיון לשינוי לכאן או לכאן של המצב הקיים טוען הצד הנפגע ל”הפרה של הסטטוס קוו”.
ראשית, השבת. מעמדה של השבת כיום מנוחה הוסדר ב“חוק שעות עבודה ומנוחה” (1951), שבו נקבע כי עובד רשאי לסרב לעבוד בשבת (למעט ברשימה ארוכה של חריגים כולל בתחום הבריאות, הביטחון, המלונאות וכן במשרות בכירות ומשרות אמון), ושמי שמסכים לעבוד בשבת יקבל שכר גבוה יותר, של 150%. אולם בפועל המצב מורכב יותר: המשק הישראלי לא שובת בשבת, והרבה מפעילות הספורט, הבידור, המסחר והתרבות מתקיימת גם בשבתות – כולל משחקי כדורגל, מסעדות, שידורי טלוויזיה, תחבורה ציבורית בהיקף מצומצם, חלק מהקניונים ומהמוזיאונים וכמעט כל בתי הקולנוע. מנגד, הסטטוס קוו נשחק גם לכיוון הדתי, כשחופש התנועה של רכבים פרטיים מוגבל בסמוך לשכונות דתיות, כמו למשל רחוב בר אילן בירושלים שבו התרחשו הפגנות סוערות של חרדים נגד כלי רכב שנסעו בשבת.
בתחום הכשרות, המכתב אומנם לא מטיל חובה על מטבחים ממלכתיים – כמו משרדי ממשלה, צה”ל ועוד – לשמור על כשרות, ורק קובע שיהיה בהם אוכל כשר; אין במכתב איסור על הכנה או החזקה של מזון לא-כשר. אבל בפועל, המטבחים של משרדי הממשלה ומוסדות ממלכתיים מספקים אוכל כשר בלבד. למעשה, חל איסור להכניס מזון לא כשר למטבחים ממלכתיים, ולא פעם פרצו ויכוחים ציבוריים סביב השאלה אם בכלל מותר לחילונים וללא-יהודים להכניס אוכל לא-כשר לשטח מוסדות ממלכתיים, גם מחוץ למטבח. למשל, עלתה שאלה אם חיילים חילונים ולא-יהודים יכולים להכניס אוכל לא כשר לבסיסי צה”ל ואם חולים ומבקרים יכולים להכניס חמץ בפסח למוסדות ציבוריים כמו בתי חולים.
בנושא הנישואים והגירושים של יהודים חוקקה הכנסת את חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג – 1953, שנתן לבתי הדין הרבניים סמכות ייחודית, שמכוחה הוטלו מגבלות הלכתיות על החופש להינשא (לדוגמה, על נישואים בין מנוּעי חיתון כמו כהן וגרושה), אופי טקס הנישואים והסדרי חלוקת הרכוש בגירושים. ואולם, עם השנים, בעקבות חקיקה של הכנסת ופסיקה של בית המשפט נשחק המונופול של בתי הדין הרבניים על נישואים וגירושים של יהודים.
כיום בני זוג הנישאים בנישואים אזרחיים בחו”ל יכולים להירשם כנשואים במשרד הפנים. מעמד הנישואים הדתיים נשחק גם באמצעות מוסד הידועים בציבור, שמקנה לבני זוג שאינם מוכרים כנשואים בחוק זכויות רחבות בתחום הירושה, חלוקת הרכוש, הזכויות הסוציאליות ועוד. נוסף על כך, בפסק דין תקדימי בעניין משנת 1992, “פרשת בבלי”, נקבע כי בתי הדין הרבניים העוסקים בסוגיות ממוניות, כפופים לחוק האזרחי ולעקרונות שנקבעו בבג”צ כדוגמת חזקת השיתוף ועיקרון השוויון בין בני הזוג. גם כאשר הם שופטים על פי הדין הדתי. עד היום היקף הכפיפות של דיני האישות לדין הדתי נתון במחלוקת, והסדרי ביניים כמו “ברית זוגיות” נדחים שוב ושוב.
בנושא החינוך היתה הסטייה המשמעותית ביותר ממכתב הסטטוס קוו, שכן הדרישה ללימודי ליבה כמעט לא נאכפת בחינוך החרדי. על אף המלצות של גורמים רבים, בהם למשל ועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבות המחאה החברתית ב-2011, להכניס לימודי ליבה – בעיקר חשבון, אנגלית, מדעים ומחשבים – וכן מבחני מיצ”ב גם למגזר החרדי, ההמלצות לא נדונות ולא מקוימות, והשאלה נותרה במוקד הדיונים החברתיים בישראל.
77 שנה אחרי משלוח מכתב הסטטוס קוו, קשה לומר שהנושאים שהועלו בו הוסדרו: מעמד השבת, כשרות, נישואים וגירושים וחינוך נותרו עדיין סוגיות בוערות שלא יורדות מסדר היום. יותר מאשר כמכתב המסדיר את היחסים בין חילונים ודתיים, אפשר לקרוא אותו ממרחק השנים כמסגרת לדיון שסימנה ארבע סוגיות מרכזיות שעדיין מחכות לפתרון.
