היום לפני 53 שנים, בי"ג בכסלו תשל"ג, 19 בנובמבר 1972, פורסם פסק הדין המכריע שסיים פרשה ציבורית שעוררה סערה בישראל. פסק הדין, שניתן על ידי בית דין רבני מיוחד בראשות הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן, טיהר את האחים חנוך ומרים לנגר מחשד ממזרות. הפסיקה הייתה לאחד האירועים השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה הדתית של המדינה, והולידה קרע חריף בין הרבנות הראשית לציבור החרדי, שהשלכותיו מורגשות עד היום.
חלק העידו שבולק אוכל חזיר והולך לכנסייה. אחרים טענו שהוא מבקר בבית הכנסת בשבתות, אבל עומד שם חסר מעש
הרקע: סיפור משפחה שהפך לפרשת מדינה
הסיפור התחיל בפולין של שנות העשרים. בשנת 1923 נישאו בני הזוג בולק בורקובסקי וחוה גינצבורג בכנסייה שבעיירה הפולנית לוקוב. לבקשת הוריה היהודים של חוה עבר בורקובסקי גיור אצל רב העיירה. הזוג עלה לארץ ישראל ולאחר כמה שנים נפרדו, ללא גט רשמי. בהמשך נישאה חוה בטקס יהודי דתי ליהושע לנגר ולשניים נולדו שני ילדים – חנוך ומרים.
בתחילת שנות החמישים ביקשה חוה מבעלה לשעבר בורקובסקי שיצהיר שחנוך ומרים אינם ילדיו, למרות שהוזהרה שבעקבות זאת הם יירשמו כממזרים. מכיוון שמעולם לא התגרשה כדין, מבחינה הלכתית חוה הייתה עדיין נשואה לבולק הגר כשילדה את ילדיה מבעלה השני. אם הגיור היה תקף, הרי שהילדים נולדו מנישואי איסור והם ממזרים. ואומנם, בית הדין הרבני בתל־אביב רשם ב-1956 את חנוך ומרים כפסולי חיתון.
בשנת 1966, כשביקשו חנוך ומרים להתחתן עם בחירי ליבם, התעוררה השאלה במלוא חריפותה והאחים פנו לבית הדין בפתח תקווה. בית הדין זימן את בולק בורקובסקי לבירור שאלת המפתח – האם הוא יהודי כשר שגויר כהלכה, כפי שהוא טען בפני הדיינים.
בית הדין ערך לו בחינה קצרה ביהדות. התברר שעל אף טענתו שהוא מניח תפילין מדי יום, הוא לא ידע כיצד עושים זאת, הוא גם לא הכיר תפילות בסיסיות ובעיקר טעה בהשלמת הפסוק "שמע ישראל". בית הדין שמע עדויות סותרות על אורח חייו. חלק מהעדים העידו שאכלו עמו חזיר ושראו אותו הולך לכנסייה. אחרים טענו שהוא נוהג לבקר בבית הכנסת בשבתות, ורק חלקו ביניהם עד כמה אכן היה עסוק בתפילה או עמד שם חסר מעש. בסופו של דבר הקל בית הדין בשאלת הגיור, וקבע שבורקובסקי יהודי, ולכן למרבה הצער קביעת הממזרות תקפה.
האחים ערערו על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. הדיינים הביעו דעות מנוגדות, אך בדיון נוסף הצטרף הרב עובדיה יוסף לרבנים יוסף שלום אלישיב והרב שאול ישראלי להכרעה המאשרת את פסיקתו של בית הדין בפתח תקווה: האחים פסולי חיתון ובקשתם להינשא נדחתה.
שנים חלפו והאחים לא השלימו עם הגזירה. הם יצאו לעיתונות ופנו לשר הביטחון משה דיין. ראש הממשלה גולדה מאיר נפגשה איתם. בעקבות הפרשה אף עלתה בכנסת הצעת חוק להתיר נישואים אזרחיים. הפרשה הפכה למשבר ציבורי וקואליציוני שהפעיל לחץ גדול על הרבנות וריחפה מעל מערכת הבחירות לתפקיד הרב הראשי לישראל. במדינה נוצרו שני מחנות – תומכי האח והאחות, ומי שראו בכל ניסיון לשנות את פסק הדין פגיעה בסמכות בתי הדין הרבניים.
שר הביטחון משה דיין התערב, גולדה מאיר נפגשה. בכנסת עלתה הצעת חוק להתיר נישואים אזרחיים. המדינה נחלקה לשני מחנות
פסק הדין המכריע: בית דין מיוחד ואנונימי
עוד בטרם נבחר לרב הראשי לישראל קרא הרב הצבאי הראשי שלמה גורן להקל בפרשה. לאחר שנבחר למשרת הרב הראשי באותה שנה, הוא הקים לצורך כך בית דין רבני מיוחד ואנונימי, "כדי למנוע מהם וממשפחותיהם איומים, פגיעות והשמצות מצד קבוצות המהלכים אימים וזורעים טרור". בית הדין שמע עדויות חדשות ובחן מחדש את כל החומר.
הרב גורן הסתמך על טיעונים הלכתיים שונים, בהם הטענה שהגר חייב להסביר את האופן שבו נתגייר ושאי אפשר לסמוך על חזקת גרות בלבד, וכן על העובדה שבורקובסקי לא ידע דברים בסיסיים ביהדות. תשעה דיינים ואבות בתי דין, אחד מהם דיין של בית הדין הרבני הגדול, חתמו בחודש כסלו תשל"ג על פסק דין שקבע שגיורו של בורקובסקי לא היה תקף, ולפיכך הילדים אינם ממזרים ומותרים לבוא בקהל.
החתונה ההיסטורית והסערה
מייד ביום פרסום פסק הדין נערכה חתונתם הכפולה של האח והאחות. רק חמישה אנשים ידעו על הכנת החופות שנעשתה כמבצע צבאי חשאי, כפי שדווח על שער "העולם הזה" למוחרת: "פעולה צבאית מזהירה".
הרב הצבאי הראשי מרדכי פירון השיא את חנוך לנגר ואת כלתו, ומייד לאחריהם את מרים לנגר עם חתנה. החתונות נערכו בהשתתפות שר הביטחון, ושני הזוגות החדשים זכו למברק ברכה מראש הממשלה גולדה מאיר. מפלגות השמאל הביעו סיפוק ותקווה שהרבנות תמשיך להיענות לצרכיה של "החברה הנאורה והמתקדמת".
אך במקביל לשמחה נוצרה סערה אדירה. חוגים דתיים רבים זעמו על פסק הדין. הרב גורן הושם תחת שמירת המשטרה, וצעירי המפד"ל הודיעו שיסכימו להתגייס להגן עליו. מקום קבורתו של אביו, שיום האזכרה שלו חל בסמוך, נשמר בסוד מחשש שיחולל.
תגובת החרדים לפסק הדין הייתה קשה ביותר. מועצת גדולי התורה בראשות הרב משה חברוני הכריזה על בטלות פסק הדין. דיינים רבים חלקו על הפסיקה של בית הדין של הרב גורן ועל הטיעונים ההלכתיים שעמדו בבסיסה. הרב בצלאל ז'ולטי כתב תגובה ביקורתית ארוכה, שבה טען שאין בעדויות להפקיע את חזקת הגרות של בורקובסקי, שהרי הוא ידוע בציבור כגר. הוא גם טען שאסור היה לקבל את העדים שלא בפני בעל דין, ושיש פגם בכך שלא נמסרו שמות חברי בית הדין.
בעוד רוב רבני הציונות הדתית תמכו בפסיקת הרב גורן, הוביל פסק הדין לשבר משמעותי ביחסי היהדות החרדית והרבנות הראשית לישראל. הקרע הזה, שהחל להיווצר כבר קודם לכן, הלך והעמיק ולא אוחה עד היום.
זמן מה לאחר מכן פרסם הרב גורן חוברת מפורטת עם נימוקי פסק הדין, וכלל בה את כל חומר הראיות, העדויות והממצאים, במטרה להסביר את התהליך וההיגיון ההלכתי. הוא טען שהדבר נעשה "למנוע דמעת העשוקים של האח והאחות, חנוך ומרים לנגר, להתירם לבוא בקהל ה'".
פרשת האח והאחות נותרה אחת הפרשיות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה הדתית של מדינת ישראל. היא מעלה שאלות יסוד על ההלכה והצרכים האנושיים, על גבולות הסמכות של בתי הדין, על היחס בין זרמים שונים ביהדות, ועל תפקידה של הרבנות הראשית במדינת ישראל.