כ”ז שבט התשע”ה, אורי אורבך נפטר

כשמדברים על זהות יהודית משותפת, וגם מתכוונים לזה, אי אפשר שלא לחשוב על אורי אורבך, אשר היום לפני 9 שנים נפטר ממחלת דם נדירה, והוא בן 54 בלבד.

החוליה החסרה שלנו

עיתונאי, סאטיריקן, פובליציסט, סופר, חבר כנסת ושר הם אולי שמות של תפקידים שמתארים את פועלו של אורי אורבך, אבל הם לא מצליחים לגעת במי שהיה באמת: החוליה החסרה, שעדיין חסרה לנו. מי שידע לקחת הכי ברצינות והכי בצחוק את היהדות, את החברה הישראלית ואת המציאות עצמה, היה חוליה מחברת: בין דתיים לחילונים, בין צעירים לזקנים, בין מסורת יהודית לבין תרבות ישראלית ובין המציאות עצמה לאופן שבו היא מוצגת בתקשורת.

מהמקומון של קריית שמונה לממשלה

אורי אורבך נולד בפתח תקווה בכ”ט באדר תש”ך, 28.3.1960, היה בוגר ישיבת נחלים וישיבת ההסדר קריית שמונה, התגייס לחיל השריון ולחם במלחמת לבנון הראשונה. את דרכו כעיתונאי החל ככתב במקומון “מידע 8” בקריית שמונה, בביטאון בני עקיבא “זרעים” ובמדור הסאטירי “פסיק” בעיתון “נקודה”. לפני 36 שנה היה העורך המייסד של עיתון הילדים והנוער “אותיות”, שממשיך לצאת לאור גם היום. בהמשך, כתב טורים גם ב”חדשות”, “מעריב” ו”ידיעות אחרונות”, היה בצוות ההקמה של רדיו קול חי ושימש עורך התוכניות בערוץ התכלת. רבים הכירו אותו ואת ההומור המיוחד לו כשהאזינו לשידוריו ברדיו. במשך עשור השתתף בתוכנית הרדיו “המילה האחרונה” בגלי צה”ל, שהפגישה בין מגישים בעלי דעות מנוגדות. בין לבין היה גם אחראי לגיוון חברתי-תרבותי בזכיינית ערוץ 2 “רשת”.

בהשתלבותו בתקשורת הלא מגזרית, אורבך תרם לשינוי היחס של החברה הישראלית לציבור הדתי-לאומי ולערכיו וכן לשינוי פנימי בחברה הדתית עצמה.

השפעתו של אורבך על כל מי שפגש הייתה ניכרת. בין שהיו אלה המגישים שהגישו יחד איתו את “המילה האחרונה”, כמו עירית לינור, אברי גלעד וגידי גוב, ובין שהיו אלה חברי כנסת ואנשי ציבור. רבים מהעיתונאים ואנשי התקשורת שצמחו מתוך המגזר הדתי לאומי זוקפים זאת לזכותו של אורי, בהם עמית סגל וחנוך דאום. המאמר שכתב ב”נקודה” בשנת 1987, “הטובים לתקשורת”, שבו קרא לצעירי הציונות הדתית להשתלב בגלי צה”ל בפרט ובתקשורת בכלל, היה אבן דרך עבור רבים.

אורבך השפיע בפועלו הן על ילדים, הן על בוגרים והן על אזרחים ותיקים. הוא כתב כ-20 ספרים, רובם לילדים, רובם משקפים את החיים הדתיים-לאומיים.

כשר לאזרחים ותיקים ייסד מיזמים כגון “שבת והדרת”, כהוקרה לאזרחים הוותיקים, או “שלישי בשלייקס” ו”כיתות ותיקים” שנועדו להפיג את בדידותם של הקשישים ולעודד אותם לצאת לפעילויות תרבות ותוכן. כן פעל רבות למיצוי זכויותיהם של האזרחים הוותיקים ולשיפור תנאי חייהם, בין השאר במיזם “יחידות סגולה”, הפועל במערכת הבריאות.

יחסי דתיים–חילונים: ביקורת דו-צדדית

הנושא של יחסי דתיים וחילונים והחיבור המשותף שלהם לזהות יהודית העסיק את אורבך כל חייו. הוא לא חסך את ביקורתו מאף צד, אבל עשה זאת בחיוך, לעיתים בקריצה ותמיד בעין טובה.

הוא ביקר את הצד החילוני על התנכרותו לזהותו היהודית, אך גם ביקר את הצד הדתי, הן על הסתגרותו והן על הניסיונות הפחות מוצלחים ל”הידברות”.

בספרו “סבא שלי היה רב – לקסיקון דתי–חילוני”, הוא מתאר במרירות כמה קלישאות ומשפטי יסוד בשיח בין דתיים וחילונים בישראל, וכך הוא כותב על “הידברות”:

ענף הספורט האהוב על המגזר. גשר, פיוס, אחדות ושעמום. אין כמו להעביר ערב עם עמוס עוז, מתנחל מעפרה, מישהי ממרצ ועוד איזה קצין הידברות מטעם אחד ממאות ארגונים הפיוס, האחדות והמחלוקת-מתוך-כבוד-הדדי. על הבמה – איזון קדוש, אבל בקהל – תשעים וחמישה אחוז דתיים. השאר הם חילונים שעובדים בארגוני ההידברות

אורבך גם ידע לשים את האצבע על הפער בין ערבי “הידברות” שכאלה, לבין המצב בשטח, בבתי הכנסת, שם הציבור הדתי לאומי לא יוצא מגדרו כדי לגרום לחילונים להרגיש בנוח.

מצב זה הוביל אותו כח”כ למבצע “תרגישו בבית”, המעודד את בתי הכנסת לפתוח את שעריהם לכלל האוכלוסייה. לרגל המבצע הוא כתב לציבור הדתי-לאומי:

אווירת לאות נעימה שורה על בתי הכנסת שלנו בשבת בערב, שביל באמצע שביל בצד חפופים אחד אחד. אותה כיפה, אותה בלורית שיער, הן אנחנו מאותו הכפר. זה לא מקרה שאנשים חילונים רבים מדירים את רגליהם מבתי הכנסת האשכנזיים. בלי כוונה הם הפכו למועדון סגור שלא מאיר פנים למישהו מבחוץ…התפקיד שלכם הוא לא להחזיר בתשובה, אבל הוא נועד להשיב את היהודים אל בתי הכנסת ואל היהדות שלהם. להביא אל בתי הכנסת ואל הקהילות גם יהודים לא-דתיים, שירגישו בבית בבית הכנסת השכונתי.

אורבך פעל גם כח”כ בנושאי דתיים–חילונים, חוקק חוקי בריאות ועוד, ויצר מיזמי תרבות בכנסת, בהם “הצעה לספר”, מיזם שגם הגיע לבתי הספר, ומטרתו להביע את האהבה לספרים ולקריאה.

את ההוקרה לפועלו של אורי אורבך אפשר לפגוש בכמה ממיזמי ההנצחה שלו: פרס אורי אורבך לתרבות יהודית, מיזם הגישור “עמק השווה”, כיכר “מתקן החלומות” ברעננה, האולפן המרכזי של גלי צה”ל ושלושה בתי ספר וגם גינות משחקים עירוניות שנקראו על שמו.

קרדיט תמונה ראשית: יעקב גולן