מתי בפעם האחרונה פקפקתם במשהו שקראתם באינטרנט? פייק ניוז לצערנו יש לא מעט, ומזל שיש לנו חוש ביקורתי. באופן מוזר, לשימוש במילה “מפקפק” במשמעותה כיום – הטלת ספק – בכלל אין יסוד במקורות הקדומים. נשמש מפוקפק? יצאנו בעקבות השורשים של המילה בארון הספרים היהודי.
במה פקפקו התנאים? בתקרה!
המילה “מפקפק” מופיעה במשנה. בפעם הראשונה מופיעה המילה במסכת סוכה: “תִּקְרָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְפַקְפֵּק וְנוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְפַקְפֵּק אוֹ נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם”. ובעברית רגילה: החכמים שואלים אם תקרה שעשויה קורות עץ ואין מעליהן בטון, כשרה להיות סוכה, ועונים: כדי שהמבנה ייחשב כסוכה לקיום מצוות חג הסוכות, צריך לעשות בו שינוי. למשל לפקפק, כלומר למוטט, את הקורות או להוציא אחת מהן ולשים במקומה סכך.
במקום אחר במשנה נזכרת המילה “פקפק” במובן מופשט. הפעם הדבר שמוטטו הוא הלכה ולא תקרה. במסכת עדויות מסופר על אליעזר בן חנוך שנידו אותו משום ש”פִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדָיִם”. לפי פרשן המשנה רבי עובדיה מברטנורא, הכוונה שהוא זלזל בחכמים ובמסורת. אפשרות אחרת היא שהוא ניסה לבטל את ההלכה או לערער עליה. מכאן גזרו שאפילו מי שמנסה לבטל חוק שקבעו חכמים ואינו מופיע בתורה – חל עליו נידוי.
כדי למנוע מקרים כמו הנידוי של אליעזר בן חנוך, ההלכה קבעה שלא גוזרים גזירה על הציבור שאין הוא יכול לעמוד בה. אבל מה קורה אם בכל זאת נחקק חוק דרקוני? הרמב”ם כתב: “הֲרֵי שֶׁגָּזְרוּ בֵּית דִּין גְּזֵרָה וְדִמּוּ שֶׁרֹב הַקָּהָל יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ. וְאַחַר שֶׁגְּזָרוּהָ פִּקְפְּקוּ הָעָם בָּהּ וְלֹא פָּשְׁטָה בְּרֹב הַקָּהָל הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה וְאֵינָן רַשָּׁאִין לָכֹף אֶת הָעָם לָלֶכֶת בָּהּ”. מה הכוונה? הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) – חתן פרס ישראל למדעי היהדות לשנת 1988 – מסביר זאת כך: בית הדין גזר גזירה שחשב שאפשר לקיים אותה. אבל העם לא קיים את הגזירה במלואה ו”פקפקו” בהלכה הזאת – כלומר, היא הייתה רופפת בידם. ולכן, יש לבטל את הגזירה ולא לכפות אותה על העם.
עדיין נותרנו עם השאלה מתי קיבלה המילה “לפקפק” משמעות של הטלת ספק.
כל העצמות מתפוקקות
אליעזר בן-יהודה טען שהפרשנות של הטלת ספק נוצרה מתוך טעות בהבנת הקשר המילה, או שמשמעויות המילים “מפקפק” ו”מפוקפק” התערבבו בשפה העברית. כך או כך, המשמעות הזאת הפכה לזו המקובלת והשגורה בפינו. רבי יוסף אלבו, למשל, מחבר “ספר העיקרים” בן המאה ה-15, הסביר שאת האמונה במתן תורה קיבלנו מאבותינו במסורת ואין אנו מטילים בה ספק: “אבותינו ספרו לנו ואי אפשר לפקפק בה ולחשוד אותם שינחילונו שקר”. אליעזר בן-יהודה מונה עוד מקורות למשמעויות של היסוס, תהייה והטלת ספק בספרי אמונה והלכה נוספים מהעת החדשה. משמעות נוספת ופחות מוכרת למילה פקפוק היא פטפוט או דיבור, כמו בביטוי “פקפוקי דברים” שמופיע בכמה מדרשי הלכה ובתלמוד.
אם הדקויות העדינות הללו בין הפרשנויות השונות למילה “מפקפק” אינן מספקות, אפשר להוסיף לקלחת גם את המילה “להתפוקק”, שמגיעה בכלל מהשורש פק”ק, אבל יש לה משמעויות דומות. להתפוקק מכעס זה כמו להתפקע מכעס. כלומר, הכעס מזעזע אותו כל כך שכל הגוף מיטלטל ומתערער – כמו התקרה המפוקפקת במסכת סוכה. בהלכות הכריעה בתפילה שואלים עד כמה אדם צריך להתכופף, והתשובה: עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה. אולי זה נשמע קצת קיצוני, אבל למעשה הכוונה היא שחוליות עמוד השדרה צריכות לבלוט מעט בכריעה, ואי אפשר להסתפק בהרכנת ראש. על זה נאמר שקצת מתיחות ופעילות פיזית עוד לא הזיקו לאיש.