צעצוע: לא משחק ילדים
לפי האקדמיה ללשון עברית, צעצוע הוא דָבר שנועד למִשׂחק לילדים, שַעשוּע וגם קישוט, כמו למשל כשאומרים על משהו שהוא מצועצע והכוונה שהוא יותר מדי מקושט וצבעוני. בפועל, מקור המילה מגיע מדבר שלבטח אינו משחק ילדים: קודש הקדשים.
“מעשה צעצועים” נזכר בספר דברי הימים ב’ בפרק השלישי בפסוק י’: “וַיַּ֜עַשׂ בְּבֵֽית־קֹ֤דֶשׁ הַקֳּדָשִׁים֙ כְּרוּבִ֣ים שְׁנַ֔יִם מַעֲשֵׂ֖ה צַעֲצֻעִ֑ים וַיְצַפּ֥וּ אֹתָ֖ם זָהָֽב”. אין לדעת למה התכוון הכותב בביטוי “מעשה צעצועים” אך מההקשר הכללי אפשר להבין שמדובר בכרובים עצמם או במלאכת עשייתם, כשם שציפוי זהב היא מלאכה. אבל מהם בכלל כרובים?
כרובים: ילדים עם כנפיים
הכרובים הם שתי דמויות מעץ שניצבו בבית המקדש של שלמה המלך בהיכל הפנימי שנקרא קודש הקודשים. בספר מלכים יש תיאור מיוחד שלהם: “וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי, וַיִּפְרְשׂוּ אֶת-כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים, וַתִּגַּע כְּנַף-הָאֶחָד בַּקִּיר, וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי; וְכַנְפֵיהֶם אֶל-תּוֹךְ הַבַּיִת, נֹגְעֹת כָּנָף אֶל-כָּנָף. וַיְצַף אֶת-הַכְּרוּבִים, זָהָב. וְאֵת כָּל-קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע, פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת, וּפְטוּרֵי, צִצִּים–מִלִּפְנִים, וְלַחִיצוֹן”.
לפי חכמי התלמוד ומפרשי התנ”ך, הביטוי “מעשה צעצועים” מתאר את צורת הכרובים והמראה שלהם. במסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי, למשל, מביאים חכמים את אונקלוס: “אוּנְקְלוֹס הַגֵּר אָמַר: כְּרוּבִים – ״מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִים״ הֵן, וּמְצוֹדְדִים פְּנֵיהֶם כְּתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ”. כלומר, זהו תיאור של המבט על פניהם שהיה מוסט הצידה זה מזה. גם רש”י ורבנו גרשום, מפרשים שחיו במאה ה-11, התייחסו לתווי הפנים של הכרובים באומרם: “מעשה צעצועים כמו צאצאים”, שדומים פניהם לנערים. לפי רש”י, אפילו מבנה גופם היה כשל ילדים.
המפרשים היהודים בימי הביניים ובעת החדשה, כמו רבי עובדיה ספורנו ורבי שלמה אפרים מלונטשיץ (הכלי יקר), ראו בכרובים דמויות מלאכים.
עבודת חריטה וקישוטים:
עבודת הכנת הכרובים, גילוף גופם ועוד יותר גילוף פניהם וכנפיהם – גם הם פירושים מתקבלים על הדעת לביטוי “מעשה צעצועים”. בתרגום הארמי לתנ”ך, המיוחס לרב יוסף בר חייא מהמאה הרביעית לספירה, תורגם הביטוי ל”מעשה שושנים”: “וַעֲבַד בְּבֵית קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא כְּרוּבִין תְּרֵין עוֹבַד שׁוֹשַׁנִין וַחֲפוֹ יַתְהוֹן דַהֲבָא”. פירוש זה מקנה למילים מעשה צעצועים משמעות של מלאכת קישוט מורכבת או עבודת חריטה מעשה יד אומן.
פירוש זה היה מקובל על אליעזר בן-יהודה שתומך אותו בציטוטים נוספים, ובמיוחד בפירוש של רבי יונה אבן ג’נאח, בלשן ורופא ספרדי מן המאה העשירית, “שהביא בשם מפרשים אחרים שהוא המלאכה שקוראים לו בערב’ ח’רט” – חריטה בעץ או במתכת. בעיתונות העברית במאה ה-19 במזרח אירופה מעשה צעצועים מתאר דבר מה מקושט כגון כלי, תכשיט, בגד רקום וכריכות ספרים. אולי עם השנים, ועם השינוי באופנה, קישוט יתר נטען במשמעות שלילית.
מניין הגיע הביטוי למשחקי הילדים?
אז איך הפכו המלאכים הצעצועים למשחק ילדים? אליעזר בן יהודה מסביר שהמילה צעצועים וכן הביטוי מעשי צעצועים היו שגורים בזמנו בשפת הרחוב, לעיתים במשמעות ילדים ולעיתים במשמעות משחקי ילדים. מה הוביל למצב שאותו מתאר בן יהודה? השערה מסתברת היא שזה כיוון שפניהם של הכרובים היו כפני ילדים.
אחד האזכורים המוקדמים למעשה צעצועים כמשחקי ילדים הופיע בכתב העת של אנשי תנועת ההשכלה היהודים בגרמניה – “המאסף”. בגיליון משנת 1811 מטיח הכותב בפני הקוראים ביקורת על רכישת צעצועים לילדים, המסיחים את דעתם מהסביבה. “אבל להוסיף להם מיני משחקים רבים מעשי צעצועים לא נכון, כי על-ידי זה יבטל הנער מהשכיל על דבר הכרחי לו, אשר מסביב”.
בעקבות גלי העלייה השלישית רווח השימוש במילה צעצועים עם פתיחתן של חנויות צעצועים רבות – כמו אלו שיש ברחוב כפר גלעדי בתל אביב.
צעצועים ספרותיים
השימוש בצעצועים כמשחק מופיע גם כמה פעמים בכתביו של שלום יעקב אברמוביץ’, הידוע בשם העט מנדלי מוכר ספרים, וגם בעיתון העברי “המליץ” שערך אלכסנדר צדרבוים.
בשיר “ירח” של נתן אלתרמן מופיעה המילה צעצועים במשמעות כפולה. ישנם חוקרים שרואים בצעצועים את המלאכים, דמויות של מעלה. מנגד, מבקרי ספרות אחרים רואים בצעצועים את תופעות הטבע ובני האדם ככלי משחק בידיו של אלוהים.
“גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת… לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים”.