השבת של ביאליק: כשהמשורר הלאומי מבקש לפסוק הלכה

"על השבת צריך להילחם מלחמת חורמה. לא לתת מנוח לאף אחד להפר את קדושת השבת. זאת צריכה להיות לא רק מצווה אלוהית, אלא חוק לאומי מחייב. וכל מי שמפר את חוק השבת הוא לא רק פורק עול, אלא חותר תחת יסודות הקיום הלאומי".

את הדברים הנוקבים האלה לא כתב הרב הראשי, לא יו"ר המפלגה הדתית ולא ראש העיר החרדי. כתב אותם חיים נחמן ביאליק במכתב נוקב ששלח בשנת 1933 לחברי קיבוץ גבע. לא היה זה חיים נחמן הנער, חובש ספסלי הישיבה בוולוז'ין, אלא ביאליק הבוגר, שאת הכיפה הסיר זה מכבר מראשו.

מה גרם למשורר הלאומי, איש תחיית התרבות העברית החדשה, שמאס בצרות האופקים והניוון של העולם הדתי, להיאבק כך על "קדושת השבת"?

בהקשר היצירה היהודית, ביאליק מזוהה יותר מכול אולי עם מפעל הכינוס העצום שלו, "ספר האגדה". העיסוק באגדות ובמדרשים אכן לא מפתיע כשמדובר באיש הספרות – הסופר, המשורר, המו"ל והמתרגם ביאליק. אבל "מצווה… חוק מחייב…"? האם איש הרוח החופשית נותר בעמקי ליבו איש ההלכה?

עמוד השדרה של האומה המתחדשת חייב להיות מושתת על תשתית תרבותית מעשית ומחייבת

"ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב"

ההתייחסות הלוחמנית הזו של ביאליק לסוגיית שבת לא הייתה מקרית. היא חשפה צד פחות מוכר ומפתיע בדמותו של ביאליק החילוני-תרבותי: הדרישה הנחושה להלכה מחייבת, גם אם לא בדיוק "הלכה" במובן המסורתי שלה. ההתעקשות על שמירת השבת כחוק לאומי שיקפה תפיסת עולם רחבה יותר, שלפיה עמוד השדרה של האומה המתחדשת חייב להיות מושתת על תשתית תרבותית מעשית ומחייבת. לתפיסתו, תרבות אינה יכולה להיות חסרת מחויבות לאורחות חיים.

ביאליק ראה ביהדות המתחדשת מארג שלם המחולק לשני יסודות קיומיים: האגדה, המעניקה את הרעיון, את החזון, את הנשמה הפואטית; וההלכה – המעניקה את הצורה, את הכלים, את המעשה המחייב. בלי ההלכה, האגדה הופכת לרוח ריקה. לכן, הוא יצא בקריאה נחרצת לכינון מחדש של עולם הלכתי שיתאים לזמן ולמקום ויספק את המבנה הדרוש לחיי הלאום בארצו.

ביאליק פעל באופן אקטיבי לעיצוב התשתית הזו, ובמרכזה של התפיסה התרבותית-הלכתית הזאת העמיד ביאליק את השבת. הוא יזם והשתתף באופן קבוע באירועי "עונג שבת" ציבוריים רבי-משתתפים בתל אביב החל משנות ה-20. אירועים אלו, שהתקיימו בבתי העם ובמוסדות ציבור, נועדו ליצירת מסגרת חגיגית ותרבותית חלופית, להשיב לשבת את מעמדה כעוגן לאומי המאחד את כל חלקי היישוב, ולצקת בה תוכן תרבותי עברי חדש.

חשיבות מיוחדת ייחס ביאליק לשמירת השבת ביישוב העברי. באותו מכתב ששלח לחבר קיבוץ גבע הוא קבע כי השבת היא "יסוד קיומו הישראלי" וגם "קיומו האנושי", וכי "ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב". הוא גרס כי ללא יום מנוחה אין מותר לאדם מן הבהמה.

ביאליק הרחיב את תפיסתו התרבותית-אוניברסלית לשבת, וראה בה מעבר למצווה – "שמירת רוח האדם כולה". השבת בעיניו היא סמל ומטאפורה ליצירה התרבותית האנושית בכלל, כביטוי לשאיפה האנושית לנשגב ולמרומם. מתוך תפיסה זו, השבת עבורו היא התרבות שהצילה את עם ישראל בגולה.

נוכחותו הכריזמטית של ביאליק עצמו, שישב במרכז וניהל שיחות, העניקה לאירועים חשיבות רבה

מוסדות "עונג שבת" שאותם ביאליק יזם והוביל היוו את ההמחשה הממוסדת לקריאתו לשלב את ההמשכיות המסורתית בחיי התרבות העבריים החדשים. אלפי משתתפים – אנשי רוח, פועלים ומשפחות מכל גוני היישוב – הגיעו לבתי העם בשאיפה ליצור יום מנוחה לאומי. נוכחותו הכריזמטית של ביאליק עצמו, שישב במרכז וניהל שיחות, העניקה לאירועים חשיבות רבה.

היה זה גם ניסיונו הממוסד של ביאליק ליצור "שולחן ערוך" חדש לאומה המתחדשת, שאינו מבטל את המסורת אלא מאמץ אותה ויוצק בה תוכן רלוונטי. הדבר בא לידי ביטוי בטקסים: למשל, טקס הדלקת הנרות נשמר, אך משמעותו שונתה מסמל דתי ל"אור התרבות" שהיישוב העברי ביקש להמשיך. במקום תפילות, שולבו שירת פיוטים מסורתיים יחד עם שירי ארץ ישראל העובדת. ביאליק נהג לשאת דברים על פרשת השבוע בראייה לאומית-תרבותית, המקשרת בין נושאי האגדה והמוסר למציאות הציונית.

אנקדוטה מפורסמת ממחישה את הדיאלוג שניהל ביאליק עם הקהל: כאשר אחד המשתתפים דרש לשלב את הפיוט "שלום עליכם", קיבל ביאליק את הדרישה, והפיוט נכנס באופן קבוע לטקס. בכך הראה ביאליק את גישתו הפרגמטית: הוא לא ביקש לבטל את העבר, אלא לברור אותו, לאמץ אלמנטים תרבותיים מקובלים ולצקת בהם משמעות לאומית-תרבותית חדשה, תוך שהוא מכבד את הצורה המסורתית של המנוחה והקדושה.

ביאליק ביקר את החינוך הכללי-ציוני על היותו "אגדה בלי הלכה" – מלא ערכים ורעיונות סתמיים, אך חסר מעשים, סמלים וחובות

בין ספר האגדה לספר ההלכה

אחד ממפעליו הגדולים של ביאליק, יחד עם י.ח. רבניצקי, היה כאמור כינוס יצירת חז"ל ב"ספר האגדה" (תרס"ח-תרע"א). מטרתם של השניים הייתה להנגיש את אוצר האגדה – הסיפורים, המוסר והרעיונות של חז"ל – לדור החדש שלא היה בקיא במקורות. ביאליק האמין כי האגדה, כמקור לערכים רוחניים ואנושיים, היא המזון העיקרי של היהדות בדורו מחוץ לבית הכנסת.

עם זאת, ביאליק הבהיר כי אי אפשר להסתפק באגדה לבדה. הוא זיהה כי כוחה המעשי של היהדות, כלומר ההלכה, הולך ופוחת, וכלי המעשה הללו "נפסלים לשימוש" כשהם אינם בשימוש. לדעתו, יהדות שמתקיימת רק מן האגדה הופכת ל"יהדות שכולה רשות", התלויה במצב רוח בלבד וחסרת יסוד מחייב.

ביאליק ראה בהלכה את הצורה המעשית שבה רעיונות האגדה מתגבשים לכדי מעשה קיבוצי מחייב. עבורו, כינוס האגדה היה שלב ראשון והכרחי להזנת הנפש הלאומית, אך הוא נועד לשמש בסיס לקראת כינון מסגרת מחייבת חדשה שתחליף את ההלכה המסורתית שאיבדה מכוחה בקרב חלקים נרחבים מהעם.

ביאליק לא ראה את ההלכה כמערכת חוקים פולחנית צרה, אלא כביטוי מנוסח ומגובש לרעיונות עמוקים. בהרצאתו "חקר מדעי של התלמוד" הוא טען במפורש: "אנחנו צריכים להבין פעם, שההלכות אשר בידינו הן באמת ביטויים ונוסחאות לרעיונות אנושיים תרבותיים". לדידו, חז"ל ניסחו בהלכה רעיונות אוניברסליים שהטרידו את האנושות כולה, ובכך הפכו את היהדות לכלי יעיל לשימור ערכים.

תפיסה זו הובילה אותו למסקנה כי גם הציונות המתחדשת זקוקה לניסוח עצמי במונחים הלכתיים מחייבים. הוא ביקר את החינוך הכללי-ציוני על היותו "אגדה בלי הלכה" – מלא ערכים ורעיונות סתמיים, אך חסר "שולחן ערוך" של מעשים, סמלים, ו"חובות חיי יום יום" המכינים את הילד לחיים קונקרטיים ומחייבים. הוא הביע קנאה בזרם הסוציאליסטי, שידע לייצר לעצמו הלכות מעשיות ברורות כמו "מצוות העבודה", שהפכו את עולמם למוסד קונקרטי ומלא כלים וסמלים, בניגוד ליהדות הכללית, הבורגנית, שנעשתה מופשטת ואיבדה אחיזה בעם.

"המתמיד": אין תחייה בלי התמסרות ודבקות

כדי להצליח בכינון הלכה לאומית ביאליק ידע כי לא די בחזון או במסגרת ציבורית. נדרש כוח פנימי עצום, כוח של דבקות והתמסרות שיכול לתרגם רעיון לשגרה מחייבת ובלתי מתפשרת. כוח זה הוא בדיוק מה שביאליק זיהה והעריץ בדמות המרכזית בשירו הארוך והנוקב "המתמיד" – יצירת מפתח המבטאת את יחסו המורכב לעולם המסורתי.

השיר מביע הערצה עמוקה לנער הלומד תורה בדבקות קיצונית, על כוח הרצון, מסירות הנפש וההתמדה הבלתי מתפשרת שלו – כוחות ששימרו את העם היהודי בגולה. אולם במקביל, הוא מביע ביקורת נוקבת על הניוון הרוחני והפיזי של בית המדרש, שהפך לגטו חונק המנותק מהחיים.

"המתמיד" למעשה שימש שורש לדרישה להלכה מאוחרת יותר: דמותו של הנער היא התגלמות המעשה המחייב שאין לו מתחרה. ביאליק ביקש לגאול את כוח ההתמדה המופלא הזה שהזין את המתמיד, ולכוון אותו ממה שהוא ראה בו לימוד עקר בבית מדרש אפל אל יצירה לאומית חיה ופורייה בארץ ישראל; דרישה להלכה שאינה שואפת לחזרה בתשובה, אלא ניסיון לשמר את היכולת היהודית המופתית להתמסרות קונקרטית, ולהפכה לבסיס לקיום הלאומי החדש.