היום נדמה כאילו מאז ומתמיד התחפשו היהודים בפורים, הרעישו ברעשנים וחילקו משלוחי מנות עתירי סוכר וצבעי מאכל, אבל המנהגים האלה הם די חדשים. הרעשנים המוקדמים ביותר שנמצאו הם מהמאה ה-19, מסכות אומצו ככל הנראה על ידי יהודי ימי הביניים בהשפעה נוצרית, ומשלוחי מנות, במקור, מבוססים על תבשילים ולא על ממתקים. אז בואו נעשה קצת סדר בבלגן החביב של חג הפורים, עם חמישה פריטים ייחודיים לפורים מקהילות שונות בעולם.
רעש כפול: רעשן עם משרוקית
המנהג להרעיש עם הישמע השם “המן” בקריאת מגילת אסתר, כחלק מהמצווה למחיית זכר עמלק, הוא עתיק. אבל לא תמיד הרעישו דווקא ברעשן. הרעשנים המוקדמים ביותר שנותרו בידינו הם חדשים יחסית, מסביבות המאה ה-19. אפילו המילה “רעשן” היא חידוש לשוני – שיצר הילד העברי הראשון, איתמר בן אב”י (לפני כן הייתה המילה העברית השגורה “קשקשן”).
בימי הביניים, מצאו שיטות אחרות להרעיש עם הישמע השם “המן”. ר’ אברהם בן נתן, בן המאה ה-12, מספר על מנהג הילדים בצרפת “לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן, ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן משום ושם רשעים ירקב” (“ספר המנהיג”, עמ’ רמב). המחיקה במנהג הצרפתי הזה היא כפולה: ההכאה של שני חלוקי הנחל זה בזה לא רק מחרישה את הקראת שמו של המן אלא גם מוחקת את שמו הכתוב על האבנים.
בתקופת מאוחרת יותר היו פופולריים בקרב הילדים היהודים פטישים קטנים שעליהם היו כותבים את שם המן, ואחד מגדולי רבני איזמיר בתחילת המאה ה-19, ר’ חיים פלאג’י, הסביר כי מטרת ההכאה בפטיש לא הייתה רק מחיקת זכר המן אלא גם הרתעה של הגויים מפני תקיפת יהודים: “כדי שישמעו עמים ירגזון בכל דור ודור שלא יקומו על ישראל” (מתוך ספרו “מועד לכל חי”).
הרעשן שבפנינו, מאוסף מוזיאון ישראל, מקורו ברוסיה או פולין של המאה ה-19, והוא כולל פטנט מעניין: רעשן שהוא גם משרוקית. רעש כפול.
מתי ולמה התחלנו ללבוש מסכות?
המסכות אינן המצאה יהודית, ולמעשה המנהג להתחפש בפורים כלל לא נזכר במקורות. יהודי אירופה התחילו ככל הנראה להתחפש בימי הביניים, בהשפעת המנהג הנוצרי לקיים נשפי מסכות וקרנבלים בסוף החורף, לפני תענית הפסחא.
בהקשר היהודי פורימי מקבל המנהג אופי יהודי הקשור לעלילתה של מגילת אסתר: הסתרת זהות והיפוך גורל. כזכור, אסתר מסתירה את זהותה היהודית בבואה לארמון, ותוכניתו של המן להשמדת היהודים מתהפכת על ראשו. בפן הפסיכולוגי, מאפשרת המסכה להתחבר לצדדים חבויים בתוכנו, או להתקרב אל מה שמפחיד אותנו.
בארץ ישראל נמצאו כמה מסכות מהקדומות ביותר שהתגלו בעולם. אחת מהם נמצאה בנחל חמר באזור מדבר יהודה והיא מתוארכת לאלף השביעי לפני הספירה. הדמיון בין המסכות הללו לבין צורת הגולגולת הביא חוקרים לשער שמסכות אלה ייצגו את רוחות המתים בטקסים דתיים ופולחנים מאגיים של ריפוי וכשפים, וכנראה לא נועדו לחבישה – אולי נתלו על עמוד או פסל או חוברו אליהם חומרים שייצגו שיער או כיסוי ראש. האמת, גם ככה זאת אחת המסכות המפחידות שראינו.
משלוח מנות על ציור של עמוד תלייה
המצווה לשלוח משלוח מנות לפחות לאדם אחד מקורה במגילת אסתר: “לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹונִים (אסתר ט, כב). מאוחר יותר קבעו חכמי התלמוד כי ב”משלוח מנות” – ברבים – הכוונה להענקה של לפחות שתי מנות לאדם אחד, והרמב”ם הסביר כי הכוונה לשתי מנות של בשר, תבשיל או “מיני אוכלין” (כלומר מזון ומשקה), אבל המצווה החשובה יותר היא חלוקת מתנות לאביונים, וגם כאן, לשון הרבים פירושה שיש לתת לפחות שתי מתנות לשני נזקקים.
יהודי גרמניה נהגו לקיים את מצוות חלוקת המנות על צלחות מעוטרות במוטיבים מסיפורי המגילה. בצילום שלפנינו מופיעה צלחת פורים עשויה מתכת פיוטר (בְּדוֹלֶת) שנוצרה בגרמניה בשנת 1795, שעליה חרוט ציור של המן התלוי על עץ ולידו כתוב “ותלו את המן על העץ” וסביב שולי הצלחת חרוט קטע הפסוק בדבר משלוח מנות וחלוקת מתנות לאביונים. אין כמו ציור של חבל תלייה כדי לעורר את התיאבון.
כמה מטבעות בירה בשבילך?
בתלמוד הבבלי נכתב, מפי רבא, כי חייב אדם להשתכר בפורים “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז, עמוד ב), אבל לאורך הדורות התווכחו הפרשנים אם אכן מצווה להשתכר או שיש לשתות מעט (הרמב”ם) או אפילו בכלל לא (ר’ אהרון הכהן מלוניל). אחרים התווכחו אם צריך להשתכר רק מיין או גם ממשקאות אחרים, ואם גם לנשים מותר להשתכר. בינתיים, הקהל מצביע ברגליים – ושותה.
עדות לכך היא הפיוט “לֵיל שִׁכּוֹרִים” המופיע במחזור ויטרי מהמאה ה-12 ומיוחס לרב אלמוני בשם מנחם בן רבי אהרון וכולל שיר הלל היתולי לשתייה בליל חד הפורים: “פּוּרִים יִשְׁתֶּה יַיִן טוֹב / אֲשֶׁר יַרְוֶה כְגַן רָטוֹב / בְּלֵיל חַג פּוּרִים / פּוּרִים אֲשֶׁר לֹא זָקַן / יִשְׁתֶּה מִן הַקַנְקַן … פּוּרִים יִשְׁתֶּה יַיִן יָשָׁן / אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יִישָׁן / בְּלֵיל חַג פּוּרִים / פּוּרִים יַיִן תָּמִיד יְרוֹקֵן / לִפְנֵי נַעַר וְזָקֵן”.
המטבע שבצילום, עשוי נחושת, נוצר כנראה לרגל חגיגת פורים בגרמניה של תחילת המאה ה-20. בצידו הקדמי מוטבע תבליט של כוס בירה עם הכיתוב “טוב לכוס אחת של בירה” ובצידו השני יש תבליט של מגן דוד גדול. לחיים!
מגילה כשרה – לא על נייר
המצווה לקרוא את המגילה לא מוזכרת במפורש במגילה, אבל חז”ל קבעו אותה מתוך פרשנות של הפסוק “והימים האלה נזכרים ונעשים” (אסתר ט, כח). את המגילה יש לקרוא בערב החג ובבוקרו, ויש שתי מטרות בקריאה המגילה: האחת, לפרסם את הנס, והשנייה, להלל אותו ולהודות עליו. גם נשים מחויבות במצווה זו, משום שגם עליהן נגזרה הגזירה של השמדת העם היהודי, וגם הן ניצלו, מה גם שבסיפור המגילה היה לאישה תפקיד מכריע בהצלה.
כדי שמגילה תהיה כשרה, היא צריכה להיות כתובה כולה בדיו על קלף או על גוויל (עור מעובד), כמו ספר תורה, ועליה להיות תפורה בגידים ולעמוד בסדרה ארוכה של תנאי סף. מגילות הכתובות על נייר, מודפסות או מצולמות מתוך כתב יד של מגילה, אינן יכולות להוציא ידי חובת הקריאה, ולכן בבית הכנסת נקראת המגילה בידי בעל הקורא, מעל מגילה כשרה, והוא מתכוון להוציא את כלל הציבור, שרובו עוקב אחר הקריאה במגילות המודפסות על נייר.
אז איך אתם מתכוונים לחגוג את פורים השנה?