זה סיפור הצלחה בן אלפי שנים: מוצר שכולל מרכיב יסודי של סיפור היציאה האולטימטיבי מעבדות לחירות, שכל דור מוסיף לו את המאפיינים שלו – במלל, באיור ובעיצוב. ההגדה של פסח ממשיכה להיות מוקד משיכה למדורה השבטית, ולגרסאות אקטואליות נוספות לסיפור בהמשכים של מאבק עם ישראל על חירותו. מתוך מאות מהדורות בחרנו חמש הגדות מיוחדות שחוברו בהקשרים של אירועים ספציפיים – ממלחמת העולם השנייה ועד מלחמת חרבות ברזל.
הגדת בנגזי: שמחת השחרור מהכיבוש הפשיסטי
בסוף 1942, אחרי שנים של שלטון איטלקי בלוב, שהחיל חלק מחוקי הגזע הנאציים והנהיג דיכוי ורדיפות נגד היהודים, נכבשה העיר בנגזי על ידי הצבא הבריטי. המפגש בין יהודי העיר, ששרדו את המלחמה ואת השואה, לבין החיילים היהודים בצבא הבריטי, שרובם מתנדבים מארץ ישראל, נחגג באופן סמלי בליל הסדר של פסח 1943.
לארוחת הסדר הוזמנו כ-600 מוזמנים, שרבים מהם הגיעו ממרחק, בעקבות גירושם של חלק מיהודי בנגזי למחנות בסביבת טריפולי. נוסף להם, השתתפו בארוחה חיילי בעלות הברית מבריטניה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ועוד. לכבוד האירוע נכתבה הגדה מיוחדת, שנקראה "מעבדות לחרות", שאת איוריה ציירו חיילים מיחידת התעבורה 403 ויחידת הלוגיסטיקה 53 בצבא הבריטי. בשל הצורך להדפיס מספר עותקים רב כל כך הודפסה ההגדה על צידם האחורי של מסמכים משרדיים.
ההגדה לא מצייתת לנוסח המסורתי. בהקדמה, שנכתבה כנראה על ידי מתנדבים מארץ ישראל, היא מחברת בין עבדות מצרים לשואה ולתקוות התקומה בארץ ישראל:
"גדולים עינוייה וצרותיה של אומת ישראל ורבה גבורתה. בכּוּר של עבדות מצרים צורף ועובד ישראל עד היותו לעם, ובדרך מלאת מכשולים וחתחתים דורך עד היום. בכל דור ודור קמו אויבים לכלותו ודור ההווה עלה ברשעותו על כולם. […] נחתור לקראת מטרתנו בשיניים הדוקות ובעקשנות, ללא רתיעה, והננו בטוחים כי כשם שעם ישראל ידע להקריב את היקר לו על מזבח המולדת – ולהצליח – כך גם אנו, החיילים העברים, נזכה לראות בסיומו המוצלח של התפקיד הקדוש המוטל עלינו ולחזות בשיבת עם ישראל לארץ תוחלתו. אמן."
"בכל דור ודור קמו אויבים לכלותו ודור ההווה עלה ברשעותו על כולם. נחתור לקראת מטרתנו בשיניים הדוקות ובעקשנות, ללא רתיעה"
הגדת הפלמ"ח: מסר של גבורה ותקומה
בעיצומה של מלחמת העצמאות החליט ארגון ההגנה לעבור מהגנה להתקפה, וחיבר את "תוכנית ד'", שנועדה לבסס שליטה במקומות שפינה הצבא הבריטי. אחד מיעדי המפתח בתוכנית היה תחנת המשטרה במצודת נבי יושע בגליל העליון, שחלשה על אזור ההר. אבל כאשר נשלחו לשם חיילי חטיבת גולני והגדוד השלישי של הפלמ"ח, באפריל 1948, הם ספגו אש עזה מהכוח הערבי שהתבצר בבניין, ונאלצו לסגת. כמה ימים אחר כך, ב-20 באפריל, הכוח המשולב חזר למצודה, פגש כוח ערבי גדול בהרבה ושוב נאלץ לסגת. לוחמים רבים נהרגו בחילופי האש.
שלושה ימים מאוחר יותר חגגו לוחמי הפלמ"ח את ליל הסדר של שנת 1948, והוציאו הגדה מיוחדת, שכוללת תפילת יזכור לזכר קורבנות השואה ולצידה גם מסר של גבורה ותקומה: "כי לא תם החזון, כי בו ובין בניו ובנותיו ממשיכי מסורת הגבורה, שקידשו את שם ישראל ויילחמו על כבודו, ובנָפלם עד אחד בין חומות הגטו הבוער צוו לנו את האמונה בעם ישראל ובחזון גאולתו."
לקראת סוף ההגדה מוצגת השאלה עד מתי ימשיכו הלוחמים במלחמתם – והתשובה:
"עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב ידע: אין אמצעי לשבר את כל ישראל בארצו, כי הכרח החיים אתו, ואמת החיים אתו, ואין דרך כי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה".
תחנת המשטרה בנבי יושע נכבשה לבסוף כחודש מאוחר יותר, כאשר חיילי הפלמ"ח הגיעו אליה וגילו אותה ריקה, אחרי שהחיילים הערבים נטשו אותה ונסוגו ללבנון. לזכר 28 הלוחמים שנפלו בשלוש ההתקפות הוסב שמה המצודה ל"מצודת כ"ח".
"עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב ידע: אין אמצעי לשבר את כל ישראל בארצו. זהו טעם המערכה"
הגדת אתיופיה: יציאת מצרים מודרנית
בתחילת שנות ה-80 עלו לישראל רבים מיהודי אתיופיה ב"מבצע משה". הסיפור הדרמטי של עלייתם ארצה, דרך המסע המסוכן במדבר סודן והטסתם ארצה במבצע מיוחד, הוא אחת הדוגמאות המודרניות לסיפור יציאת מצרים. בשנת 2010 ראתה אור הגדה בעריכת הרב מנחם ולדמן, המשלבת את הנוסח המסורתי של כל עם ישראל עם נוסח מיוחד ממורשת יהדות אתיופיה. הספר כולל פרטים היסטוריים ותמונות של יהודי אתיופיה, לצד תיאור של ליל הסדר כפי שנהגו לחגוג אותו בקהילה במשך אלפי שנים.
קהילת יהודי אתיופיה חוגגת את ליל הסדר בצורה שונה מקהילות יהודיות אחרות: לא שותים ארבע כוסות ולא מקריאים את ההגדה. עד הדור האחרון השתמרה בקרב הקהילה המסורת של העלאת קורבנות, ולכן בערב פסח היה כוהן העדה שוחט שה זכר בן שנה, ובלילה היו אוכלים אותו עם מצה ומרור, בעוד הכוהנים מספרים בעל פה על יציאת מצרים.
כיום, חלק מהקהילה פועלת לשימור המנהגים העתיקים, בעוד אחרים מבני הקהילה מעדיפים לקבל את המסורת הכללית המקובלת בארץ. ההגדה האתיופית הייחודית באה להנציח את המורשת האתיופית, כדי לאפשר לדורות הצעירים להמשיך את המסורת האתיופית העתיקה וגם לקבל השראה מסיפור עלייתה ארצה כתזכורת עדכנית לסיפור העתיק.
ההגדות הקיבוציות: בארי בשנים 2023-1946
בתנועה הקיבוצית ובקיבוצים שונים חוברו מאות הגדות לפסח, עוד מהתקופה שלפני קום המדינה. בהגדות האלה היה נהוג לשמור על מסגרת הסיפור הדתי, אבל בדרך כלל הושמט חלקו המרכזי של האל ובמקומו הודגשו הזהות הציונית והחלוצית, עם דגש על אהבת הארץ והטבע. לצד סיפור יציאת מצרים, הובאו קטעים משיר השירים ומפיוטים כמו "כתנות פסים לבש הגן" של משה אבן עזרא, שירי משוררים כגון ביאליק, אלתרמן ולאה גולדברג, ואיורים ברוח חיי הקיבוץ, למשל כאלה המתארים את ארבעת הבנים כארבעה חלוצים.
אחת ההגדות הקיבוציות הידועות ביותר היא "הגדת בארי", שהחלה להתפרסם עוד לפני עליית הקיבוץ על הקרקע בשנת 1946, כאשר החלוצים ישבו במחנה זמני בגדרה. אחרי הטבח בשמחת תורה חיברה קהילת הקיבוץ הגדה לזכר רציחתם וחטיפתם של יותר מ-100 מחברי הקיבוץ, הכוללת בין השאר את השיר של אוריין צ'פלין, "עץ מבארי", שנפתח בשורות:
"עץ אחד בקיבוץ בארי
ראה דברים שעצים לא
אמורים לראות".
גם קיבוץ ניר עוז הוציא בפסח 2024 הגדה מיוחדת אחרי הטבח, ובה התייחסות ל"מה נשתנה":
"מה השתנה היא שאלה לא לגיטימית השנה. כי הכול השתנה. האין גבר על היש, האבל גבר על השמחה, האכזריות חגגה במעוננו, אנשינו נרצחו, נשבו, עונו, בתינו נשרפו. משפחותינו לא יהיו כשהיו. ניר עוז לא תהיה ניר עוז כשהייתה".
עד שישובו כל החטופים וכל חברי קיבוץ בארי, יחד עם שאר חברי הקיבוצים, יחזרו לחגוג את חג הפסח בקיבוצם, אפשר לחזור להגדה הראשונה של שנת 1946, עוד לפני העלייה על הקרקע, שמסתיימת במילים האלה:
"כִּי יֵשׁ יוֹם
וִינַשֵּׂא נֵס הַדְּרוֹר
וְנִמְחֶה לְנַצֵּחַ אוֹת קַיִן
וּשְׁבִיב הָאוֹר יֻצַּת בָּעַיִן
וְלֵב חָדָשׁ יִפְעַם בְּאָדָם
וְקָם וְנֵעוֹר כָּל דַּכָּא בָּעוֹלָם
כִּי יֵשׁ יוֹם."
"מה השתנה היא שאלה לא לגיטימית השנה. כי הכול השתנה. ניר עוז לא תהיה כשהייתה"
הגדת החירות: סדר במנהרות עזה
"הגדת החירות" היא הגדה חדשה, הכוללת פרשנויות וסיפורים אישיים מאת השבים מהשבי בעזה ובני משפחותיהם. נכלל כאן סיפור הסדר שערכו התצפיתניות פדויות השבי לירי אלבג ואגם ברגר, המכתב שכתב הדר גולדין לארוסתו בערב פסח לפני שנחטף, המוזיקה שהצילה את שגיא דקל חן וסיפורים נוספים. כל ההכנסות ממכירת ההגדה הן תרומה למטה משפחות החטופים.
ליד הקטע "מה נשתנה" כותב טל קופרשטיין, אביו של בר קופרשטיין:
"אני מתפלל שבליל הסדר אוכל להגיד שמה שהשתנה הלילה הזה הוא שבר חזר הביתה, שהוא כבר לא בשבי, שהוא כבר לא בחושך, הוא איתנו, באור. ואז מה שישתנה בלילה הזה הוא שבר יעשה את הקידוש ויברך את הברכות, ולא אני או בני דביר. מה שישתנה הוא שאנחנו נשמח, אחרי הרבה זמן שלא שמחנו".