באוגוסט 1920, מהוטל מג'סטיק שבלונדון, שלח חיים ויצמן מכתב נוקב לציונים האמריקנים, שבמרכזו ויכוח סוער על עתידה של מערכת החינוך העברית בארץ ישראל. במכתב, שנכתב בצל אכזבה עמוקה מהוועידה הציונית שהתקיימה בעקבות ועידת סן רמו, מגן ויצמן בלהט על המורים העבריים הראשונים ועל בתי הספר שהקימו במו ידיהם בתנאים לא פשוטים, תוך חשיפת משבר אמון בתנועה הציונית. "אף אני מורה ומחציתם הטובה של ימי חיי עברה עליי מתוך הוראת מדעים בארצות שונות", כתב מי שלימים יהיה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, "ועליי להגיד – כי התוצאות שהשיגו המורים בארץ־ישראל הן נפלאות."
במקום חגיגות – ביקורת הדדית ומשבר
המכתב נכתב על רקע פרדוקס שתסכל מאוד את ויצמן: דווקא כאשר התנועה הציונית זכתה להצלחה דיפלומטית חסרת תקדים, היא מצאה עצמה שקועה במשבר פנימי עמוק. באפריל 1920, בוועידת סן רמו באיטליה, החליטו מעצמות הברית למסור לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל, תוך התחייבות לממש את הכתוב בהצהרת בלפור – הקמת בית לאומי לעם היהודי.
אולם, בוועידה הציונית שהתקיימה בלונדון ביולי 1920, במקום לחגוג את ההישג הדיפלומטי הגדול, התנועה הציונית שקעה בביקורת הדדית קשה. ויצמן מתאר את תחושתו מהוועידה במילים חריפות: "היה כל העניין עטוף הרגשה של נחיתות וירידה. גם אני, ובלי ספק גם אחרים, לא יכולנו להעלות על הדעת, כי אחרי סן־רימו יתכנסו ציונים, ופעולתם היחידה תהיה – להודיע על פשיטת הרגל שלהם ועל היעדר כישרונם, וכי הם מוכנים למסור את כל ההסתדרות ואת כל העתיד בידי כל מי שירצה לקחתם, ובכל מחיר שהוא."
דבר נוסף שפגע בוויצמן, לפי אותו מכתב, היה היעדר התמיכה מהציונים האמריקנים: "גם מילה אחת של עידוד לא נשמעה מפי איש, ובפרט מפי ההסתדרות האמריקנית" – וזה בדיוק מה שהוא ביקש לתקן.
הצלחת המורים העבריים בתנאים קשים
במילים אישיות ועמוקות מתאר ויצמן את מאמציהם של המורים העבריים בארץ ישראל – מיעוט קטן של מחנכים אידיאליסטים שבאו לארץ בימים שבהם "לא היה כמעט כל זכר ללימוד עברי". הוא מסביר שהארץ הייתה אז תחת שלטון עות'מאני עוין, ובמערכת החינוך שלטו בתי ספר צרפתיים, גרמניים ואנגליים – לרוב בניהולם של יהודים, אך לא ברוח התחייה הלאומית. במציאות זו נאלצו המורים העבריים לפעול כמעט ללא משאבים, ללא תמיכה ממשלתית, ובלי תשתיות בסיסיות: "לא היו מפות בעברית, לא היו מילונים", מציין ויצמן, "בתי הספר שלנו היו חסרים כסף וכל אותם המכשירים ההכרחיים שמוסד תרבותי זקוק להם".
כדי להמחיש את גודל המהפכה שהצליחו המורים לחולל בתנאים-לא תנאים, מספר ויצמן על הקמת הגימנסיה ביפו – לימים גימנסיה הרצליה – שנולדה מתוך רצון עז ללמד עברית בארץ ישראל. הוא מתאר כיצד מייסדי בית הספר לימדו ביום וניקו את הכיתות בלילה, בשל היעדר תקציב לשכירת מנקה. זו הייתה עבודה חלוצית במלוא מובן המילה: חינוכית, פיזית, ולא פחות מכך – נפשית. תשע שנים לאחר מכן עמד במקום בית ספר מרשים ובו 700 תלמידים מכל רחבי העולם היהודי. "דיבור הלשון העברית התחיל נשמע ברחובות הערים והמושבות", הוא כותב בגאווה, "והיום יש לנו ממספר 16,000 הילדים העברים שבארץ – 14,000 בבתי הספר שלנו".
"הליקוי הגדול ביותר בשיטת החינוך שלנו הוא היעדר היסוד הדתי בבתי ספרנו"
בתוך כך, ויצמן לא התעלם מהבעיות הקיימות במערכת החינוך העברית. "אין כל ספק שבתי הספר לקויים עדיין בהרבה ליקויים יסודיים. ראשית, לא כל המורים מתאימים לתעודתם", הוא כותב, ומסביר שיש מורים שהגיעו למקצוע ישירות מה'חדר', והם חסרים ידע בסיסי. אחרים, לדבריו, חסרים את שלוות נפש הדרושה למורים, ויש גם מורים ראויים וטובים שפשוט מתקשים לתרגם לעברית תכנים שקיימים רק בלשונות זרים. בעיה נוספת וגדולה יותר לטענתו, קשורה בהיעדר חיבור לדת: "הליקוי הגדול ביותר בשיטת החינוך שלנו הוא היעדר היסוד הדתי בבתי ספרנו."
למרות ביקורת זו, ויצמן מציב את הליקויים בהקשר ראוי ומסביר שהם תוצאה של חברה חדשה שנבנית במהירות: "יש לזכור כי בתי הספר שלנו צמחו בן־לילה ובמשך הימים ילכו וישתפרו".
פתרונות מעשיים במקום "ביקורת נבובה"
ויצמן לא מסתפק בביקורת או בתלונות, אלא מציג תוכנית קונקרטית לשיפור מערכת החינוך בארץ ישראל.
"מה היא, איפוא, המסקנה של הביקורת?" הוא שואל, ומייד משיב: "לא, חלילה, כי בתי־הספר צריכים להיסגר, וודאי לא כי כל השיטה החנוכית שלנו אינה טובה". מהלך כזה, הוא מדגיש, יחזיר את היישוב היהודי למצב שבו "לא היה כמעט כל זכר ללימוד עברי", ובכך הוא עלול "להמיט אסון על היהודים בארץ-ישראל".
ויצמן מסביר שמטרתו במכתב היא להביא ליישומם של פתרונות מעשיים. בראש ובראשונה, לדבריו, יש צורך ב"מורה ארץ-ישראלי טיפוסי" – דור חדש של מורים שמתאימים לתנאים הייחודיים של הארץ. לשם כך הוא מציע להקים סמינריון למורים, ואוניברסיטה "אשר תהא המדריכה והקובעת מידה ושיעור" ותוביל את המערכת החינוכית כולה. מעבר לכך, הוא גם קורא להקמת בתי ספר חקלאיים, ליצירת ספרי לימוד ומפות בעברית, ולהקמת מוזיאונים וספריות.
ויצמן מדגיש שהוא רואה בציונים האמריקנים שותפים למימוש התוכנית, ופונה אליהם בדרישה להפסיק להעביר ביקורת ולהתחיל לפעול. "השעה דוחקת ואסור לנו להוציא גם רגע אחד על ביקורת נבובה", הוא כותב. "עבודתנו דורשת אנשים בעלי לב מאמין ואמיץ, אנשים המבקשים ליצור את הבית הלאומי במהירות האפשרית".
מכתב היסטורי – מסרים עכשוויים
המסר שוויצמן ביקש להעביר לנמעני מכתבו ברור: התחייה הלאומית אינה רק עניין של אדמה ודגל, אלא קודם כול של רוח, חינוך וזהות. אין ציונות בלי הוראה, ואין עַם בלי מורים. "על תוצאות נפלאות אלו הננו חייבים תודה לרוח הגבורה, לאהבה ולמסירות של מורינו", הוא כותב, "אשר עשו מתוך התלהבות עבודה חלוצית זו".
מילים אלו הופכות את מכתבו של ויצמן לרלוונטי יותר מתמיד. למרות שעברה יותר ממאה, מערכת החינוך הישראלית של ימינו מתמודדת עם אתגרים דומים לאלו שתיאר: מחסור במורים, משאבים מוגבלים, וביקורת ציבורית קשה. כמו אז, גם היום נדרש איזון בין הכרה בבעיות לבין הערכה למסירות המורים ולהישגיהם.
את מכתבו חותם ויצמן במשפט שמזכיר לכולנו שביקורת שמבקשת להועיל חייבת להיות מלווה בפעולות מעשיות: "הטיהור לא יבוא אלא על ידי עבודה, על ידי עבודה קשה, כשרה וחשובה לטובת עם ישראל!"