רגע לפני שמשחקי המכביה יוצאים לדרך ומביאים אלינו אלפי ספורטאים יהודים מכל העולם לחגיגה ענקית של גאווה ועוצמה, ביקשנו לברר: איך הפך עם הספר לעם שיש לו אולימפיאדה משלו? ובכן, מסתבר שספורט, יהדות וגאווה לאומית הולכים יחד עוד לפני שהמוח היהודי המציא לנו את משחקי המכביה. כדי להבין את השורשים של הרוח הזו – רוחו של עם שהחליט להפסיק להתנצל ולהתחיל לנצח – עלינו לחזור אחורה בזמן ובמרחב אל וינה של תחילת המאה ה-20.
בניגוד לאחותה העירונית שייצגה את הקהל הבורגני והמתבולל, הכח וינה נתפסה כקבוצה שייצגה את היהודים הציונים הגאים
מהיטמעות לגאוות יחידה
באותם ימים, יהודי האימפריה האוסטרו-הונגרית עברו תהליך עמוק של התבוללות ואינטגרציה לתוך התרבות המקומית, כאשר לא רק השכלה אינטלקטואלית אלא אף "תרבות הגוף" הייתה חלק בלתי נפרד ממנה. לצד מגמה זו צצה באותה תקופה יוזמה אנטישמית שמטרתה לסלק את היהודים מאיגודי ההתעמלות הכלליים. התגובה היהודית לניסיון ההדרה הייתה נחרצת: במקום להתקפל ולקבל את גזרת הגורל, הם החליטו להפגין עוצמה ולהשיב מלחמה. בשנת 1909 הוקם מועדון הספורט שניפץ את הסטריאוטיפים, וקיבל עליו את השם העברי והגאה: "הכח".
הכח וינה החליטה לבעוט במוסכמות, סירבה להתנצל על זהותה, ובניגוד לאחותה העירונית "אוסטריה וינה", שנחשבה ל"קבוצה יהודית" שייצגה את הקהל הבורגני והמתבולל שניסה להשתלב בסביבה, היא נתפסה כקבוצה שייצגה דווקא את היהודים הציונים הגאים בייחודם.
השחייניות היהודיות האמיצות סירבו בגאווה להשתתף באולימפיאדת ברלין הנאצית
תקומת "יהדות השרירים"
ההשראה הישירה להקמת המועדון הייתה חזון "יהדות השרירים" שטבע מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני ב-1898. נורדאו קרא לזנוח את דמות "היהודי הגלותי" הכפוף, שניסה להצניע את קיומו, ולהחזיר עטרה ליושנה עם תדמית "היהודי הלוחם" – כמענה גאה וחסר מורא לאנטישמיות. קבוצת ציונים אוסטרים, ביניהם פריץ לוהנר ורופא השיניים ד"ר איגנץ קורנר, הפכו רעיון מופשט זה למציאות ממשית.
למרות שהמועדון הפעיל 16 ענפי ספורט (ובהם שחייניות אמיצות ומצטיינות שסירבו בגאווה להשתתף באולימפיאדת ברלין הנאצית), מחלקת הכדורגל הפכה ליהלום שבכתר. היא הורכבה אך ורק על טהרת השחקנים היהודים מכל רחבי אירופה, שעלו למגרש במדים סגולים עם סמל מגן דוד על החזה – הצהרת כוונות של יהדות שאינה מתנצלת על קיומה.
יש אליפות!
בשנת 1925 הביאה אותה רוח לחימה לשיא מופלא וחסר תקדים: הכח וינה עשתה היסטוריה וזכתה באליפות אוסטריה. אוסטריה, למי שהספיק לשכוח, נחשבה לאימפריית כדורגל עולמית דאז.
משחק ההכתרה של האליפות סיפק את אחד הרגעים ההרואיים הגדולים בתולדות הספורט בכלל והספורט היהודי בפרט: שוערה של הקבוצה, ההונגרי אלכסנדר פביאן, שבר את ידו במהלך משחק ההכרעה. היות שבאותם ימים חוקת הכדורגל לא אפשרה לבצע חילופים, פביאן סירב להיכנע ולרדת לחדר ההלבשה. הוא עבר לשחק בעמדת החלוץ, ושבע דקות מאוחר יותר, כשידו נפוחה וכואבת, הוא כבש את שער הניצחון שהביא את האליפות ל"הכח"!
"דם המכבי נוזל בעורקיכם"
עוד בשנים שקדמו לאליפות הפכה הכח וינה ללהיט בינלאומי ולמקור כוח ליהודי התפוצות. היא יצאה למסעות של משחקי ראווה ברחבי העולם, ובשנת 1923 הכתה גלים כשהייתה לקבוצה הראשונה מיבשת אירופה שניצחה קבוצה אנגלית על אדמתה, עם 5:0 מהדהד על ווסטהאם יונייטד (פנינו כמובן אל הנהלת ווסטהאם לקבלת תגובה. זו אמנם סירבה להתייחס באופן רשמי, אבל לו יכולנו באמת לקבל ממנה תגובה, היא בוודאי הייתה מסתפקת בהודעה לקונית שהקבוצה עלתה למשחק עם סגל המשנה שלה ולא עם שחקניה הגדולים).
אבל דבר לא השתווה לחיבוק ולאקסטזה סביב מסע המשחקים שערכה הקבוצה בארץ ישראל ב-1924. היישוב העברי הקטן ראה בכוכבי "הכח" מודל חי ונושם לאותה יהדות שרירים, הוכחה ניצחת לכך שהיהודי והיהדות ראויים לעמוד זקופי קומה ובכוחם לנצח כל יריב. אלפים הציפו את רחובות תל אביב לקבלת פנים עממית וחמה. מאיר דיזנגוף, ראש העיר, עמד מול השחקנים ונשא נאום שכולו גאווה לאומית: "הראיתם כי בני עם הספר אתם – לא רק שריריכם שרירי ברזל… דם המכבי נוזל בעורקיכם".
המשחק המרכזי מול מכבי תל אביב התקיים תחת גשם זלעפות במגרש לוינסקי. למרות התנאים הלא מפתים, למעלה מ-10,000 צופים נלהבים הגיעו לראות את כוכבי "הכח" מנצחים 1:5, בהפגנת עליונות ספורטיבית מוחלטת. משם המשיכה הקבוצה לירושלים, שם הגיעו הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל וצמרת השלטון המנדטורי לחזות בפלא היהודי מנצח נבחרת בריטית בתוצאה 0:2.
בשנת 1926 ערכה הקבוצה סדרת משחקים בארצות הברית. משחקה בניו יורק משך 46,000 צופים, מספר ששבר את שיא הצופים במשחק כדורגל.
שחקנים שהצליחו להימלט מהתופת הנאצית הגיעו לארץ ישראל והקימו בשנת 1938 את מועדון ההמשך "הכח תל אביב"
שריקת הסיום – ותוספת הזמן של נצח ישראל
המסע המופלא של "הכח" הגיע לקיצו האכזרי ב-1938, כשאוסטריה סופחה לגרמניה הנאצית. רשויות הספורט הולאמו, המועדון נסגר, וכדורגלנים רבים שלא הספיקו לברוח מצאו את מותם במחנות ההשמדה.
מכונת הקטל הנאצית אולי "שרפה את המועדון", אך לא היה בכוחה להכחיד את המורשת והרוח היהודית. שחקנים שהצליחו להימלט הגיעו לארץ ישראל והקימו בשנת 1938 את מועדון ההמשך "הכח תל אביב". כאן מחכה לנו קוריוז היסטורי קטן: את המדים הסגולים המפורסמים שלהם בארץ הם קיבלו במתנה דווקא מהיריבה העירונית והמתבוללת מפעם – "אוסטריה וינה". לימים התאחדה הקבוצה והפכה ל"הכח עמידר רמת גן", שממשיכה לשחק עד היום בסגול המוכר.
לזכר אותם ספורטאים גיבורים שנספו יצר שוער הקבוצה בעבר קרל דולדינג פסל מרגש המוצב כיום בכפר המכביה שברמת גן. פסל זה, יחד עם סיפורה של הקבוצה, מזכירים לנו רגע לפני פתיחת משחקי המכביה את הלקח החשוב: גם כשהאנטישמיות מרימה ראש והיריב נראה מאיים, רוח הלחימה, זקיפות הקומה והאחדות היהודית הן הנתיב המוביל לניצחון. שרירי הברזל חשובים, אבל השריר החזק ביותר שלנו היה ונשאר העוצמה הפנימית שלנו כעם.
תמונה ראשית: קבוצת הכדורגל של הכח וינה בשנות ה-20. מתוך ויקיפדיה