חג השבועות הוא קצר, אבל המנהגים שהתפתחו סביבו יכולים למלא גם שבוע של חגיגות: לילות של לימוד, בתי כנסת מקושטים, פיוטים חגיגיים, מאכלי חלב ייחודיים, עלייה לקברי קדושים, וגם לא מעט מים שנשפכו בשם שמחת החג. לאורך הדורות, קהילות ישראל מצאו דרכים מגוונות להפוך את חג הקציר ואת מעמד הר סיני לחוויה חיה ומוחשית – דרך טעמים, ניגונים, טקסים ומנהגים שעברו מדור לדור. הינה שבעה מנהגי שבועות שאולי לא הכרתם.
הזמנה לחתונה: מנהג יהדות מרוקו
ביהדות מרוקו חג השבועות נתפס גם כיום החתונה של עם ישראל עם התורה. לפי הדימוי הזה, הקב"ה הוא החתן, כנסת ישראל היא הכלה, והר סיני הוא החופה שבה נכרתה הברית בין השניים.
הרעיון הזה קיבל ביטוי במנהג חגיגי במיוחד: קריאת פיוט ה"כתובה" בבית הכנסת. בקהילות מרוקו נהגו לקרוא את הפיוט "ירד דודי לגנו", המיוחס לרבי ישראל נג'ארה, ובו מתואר מעמד הר סיני במונחים של חתונה. הפיוט מציג את הברית בין הקב"ה לעם ישראל כמעין כתובה חגיגית, שמחדשת בכל שנה את הקשר שבין העם לתורה.
הקריאה נעשתה סמוך להוצאת ספר התורה, במנגינה המסורתית שבה קוראים כתובה בחתונה. כך הפך בית הכנסת לרגע אחד לאולם שמחות: ספר התורה יצא מן ההיכל, הקהל הצטרף לפיוט, והקהילה כולה השתתפה בטקס סמלי של חידוש הקשר עם התורה.
בניחוח ורדים: מנהג יהדות יוון
בקהילות יוון, ובעיקר בסלוניקי ובקורפו, חג השבועות היה חג של ריח, צבע ושירה. הבתים ובתי הכנסת קושטו בעלים ובפרחים, זכר להר סיני שלפי המסורת הוריק לקראת מתן תורה, וגם בשל הקשר של החג לפירות האילן.
לאחר תיקון ליל שבועות נפתחה תפילת הבוקר במראה חגיגי במיוחד: ההיכל נפתח, ספרי התורה נגלו כשהם מקושטים בשושנים, והגבאי עבר בין המתפללים וזילף עליהם מי ורדים. בזמן הגבהת ספרי התורה נהגו לזרוק סוכריות ולשיר פיוטים.
אווירת החג נמשכה גם מחוץ לבית הכנסת. משפחות שלמות היו יוצאות לשדות, לגינות או ליערות, מצוידות באוכל לכל היום, ועורכות שם פיקניק חגיגי. היציאה אל הטבע נועדה לעורר תחושה של הליכה לקראת קבלת התורה, ממש כמו בני ישראל שיצאו אל המדבר ועמדו למרגלות ההר.
וכמובן, שום פיקניק לא שלם בלי אוכל. הצצה לסלים הייתה מגלה מאכלי חלב ופשטידות מיוחדות, כמו "אינקיוסה", בצק עבה עם גבינה וביצים; "מיאינה", פשטידה מעלי בצק דקים; וקינוח "סוטלג'", חלב ואורז שהתבשלו יחד עד שנוצר בתחתית קרום מתוק ושחום.
כל התורה בלילה אחד: מנהג יהדות כורדיסטן
אצל יהודי כורדיסטן תיקון ליל שבועות היה מסע לימוד משותף. בני הקהילה התכנסו בבית הכנסת וקראו את חמשת חומשי התורה בשלמותם. החכם עבר בין המתפללים וחילק לכל אחד פרשה, כך שכל הקהל השתתף בקריאה. כדי לסייע ללומדים להישאר ערים עד הבוקר, קופת בית הכנסת מימנה חלוקת קפה ותה.
גם עליית "עשרת הדיברות" זכתה למעמד חגיגי. בשבת שלפני שבועות היא נמכרה במכירה פומבית, והזוכה בה קיבל כבוד גדול לצד מחויבות קהילתית: לאחר התפילה הוא אירח את הקהל לסעודה משותפת, שאליה כל אחד הביא מאכלים מביתו.
בבוקר החג הגיע גם תורם של המאכלים המסורתיים: "גלול", אורז מבושל בחלב; "מדירא", חיטה מבושלת בחלב עם כופתאות ממולאות קמח וחמאה; ו"כאדי", עוגות משולשות ממולאות בגבינה.
נהגו לשפוך מים על עוברים ושבים וגם בעת קריאת ה"אזהרות" והקורא היה זוכה למנת מים צוננת מהקהל
מים של ישועה: מנהג יהדות לוב
אצל יהודי לוב תפסו המים מקום מרכזי בחג השבועות. כמו בקהילות נוספות בצפון אפריקה, נהגו לשפוך מים על עוברים ושבים, מתוך הקפדה שלא לגרום לכעס או לפגיעה בשמחת החג. המנהג נקשר לדימוי המוכר של התורה כמים – מקור של חיים, רעננות וברכה. גם בבית הכנסת הוא קיבל ביטוי חגיגי: בעת קריאת ה"אזהרות" בצהריים, מי שקרא את הבית "בסימנא טבא ובמזלא יאה" היה זוכה למנת מים צוננת מהקהל.
למים יוחס גם כוח של סגולה ורפואה. בליל החג נהגו להניח פחים מלאים במים תחת כיפת השמיים, ובאשמורת השלישית השתמשו בהם כ"מי ישועות" לברכה ולמרפא, בין היתר לכאבי עיניים. בבוקר החג נתנו לילדים שבעה עלים קטנים של שיח קוצני, כסמל לסנה הבוער שבו התגלה ה' למשה, והילדים בלעו אותם עם מים חיים שנשאבו מבאר – כסגולה להצלחה בלימוד תורה. לצד מנהגי המים, אימהות אפו לילדים כעכים בצורות סמליות, בהן לוחות הברית וסולם המזכיר את עליית משה להר סיני.
"עיד אל-זיארה": מנהג יהדות עיראק
אצל יהודי עיראק נקשר חג השבועות גם לעלייה לקברי נביאים וצדיקים. החג כונה "עיד אל-זיארה", חג הביקור, ורבים נהגו לפקוד בו את קברי הנביאים שבבבל, בהם קבר יחזקאל הנביא בכפר כפיל, קבר עזרא הסופר ליד בצרה וקבר יהושע כהן גדול בבגדד.
לצד המנהג הזה חיכה למתפללים גם אחד ממאכלי החג האהובים ביותר: "כאהי". אחרי ליל לימוד ותפילת ותיקין היו שבים הביתה, נחים מעט, ואז מתיישבים לאכול את המאפה החגיגי – עלים דקיקים של בצק, מקופלים לשכבות, מטוגנים בחמאה ומוגשים עם סילאן או סוכר.
בקהילות פרס לעיתים קרובות נערך הלימוד בבית של משפחה אבלה שאיבדה קרוב משפחה
חג הפרחים: מנהג יהדות פרס
ביהדות פרס, היא איראן, חג השבועות כונה "מודה גול" – חג הפרחים. בני הקהילה נהגו לקשט את שולחן החג בפרחים ריחניים, והחג כולו קיבל אווירה צבעונית, משפחתית וחגיגית. הגברים בירכו את נשותיהם בברכה מסורתית בפרסית, שפירושה "תזכו למאה שנים טובות כאלו", והנשים השיבו באותה ברכה.
גם לימוד ליל שבועות, שנקרא "ישיבה", קיבל בקהילות פרס אופי מיוחד. לעיתים קרובות נערך הלימוד בבית של משפחה אבלה שאיבדה קרוב משפחה. המשתתפים למדו פרקי תנ"ך, משנה ואדרא רבא, ובין קריאה לקריאה הוגשו פירות ושיכר. הברכות נאמרו לעילוי נשמת הנפטר, והמולא, רב הקהילה, ערך תפילת "השכבה" לאבלים.
כך התחבר חג מתן תורה גם לזיכרון ולנחמה קהילתית. לצד הלימוד הוגשו דייסות מתוקות, ובהן "חלווא-כורמא", מסולת, תמרים, שמן וסוכר, ו"חלואב ברנג'", דייסת אורז טחון עם סוכר ותבלינים. כי גם כשעוסקים בתורה, בפרחים ובנשמות הנפטרים – תמיד טוב שיהיה משהו מתוק ליד.
הירק שגרם למחלוקת: מנהג יהדות אשכנז
אצל קהילות אשכנז רבות נהגו לקשט את הבתים ואת בתי הכנסת בירק, עשבים וענפי אילן לקראת חג השבועות. למנהג ניתנו שני טעמים מרכזיים: העשבים הזכירו את השמחה של מתן תורה ואת הר סיני שלפי המסורת התכסה בירק, ואילו ענפי האילן נקשרו לכך שבשבועות נידון העולם על פירות האילן. כך הפך בית הכנסת, לפחות ליום אחד, למעין הר סיני קטן ופורח.
אלא שלא בכל הקהילות האשכנזיות קיבלו את המנהג הזה. תלמידי הגאון מווילנה, ובהם הפרושים בארץ ישראל, נמנעו מקישוט בתי הכנסת בענפים ובאילנות, מחשש שהמנהג דומה למנהגי גויים שנהגו לקשט עצים בחגיהם.