לבכות או לצחוק? הומור יהודי ככלי לחוסן לאומי

שלושה חודשים לאחר מתקפת הטרור בשבעה באוקטובר, כשהמדינה עדיין שרויה בהלם ובאבל, יעל שבח החליטה שצריך להזרים לעורקים הלאומיים חיסון שמורכב מחלקיקי הומור. היא פרסמה פוסט בפייסבוק שהופנה לבני משפחה שכולים ובו הזמינה אותם להשתתף במופע סטנד-אפ שיעסוק בשכול ובאובדן. "בואו נשתף ונשמע ביחד את כל הרגעים הקומיים, המצחיקים והפסיכיים שהשכול הביא לביתנו", היא כתבה שם. "אני יודעת שגם חלקכם, כמוני, יודעים ורוצים לצחוק למוות בפנים".

בעקבות הפוסט קיבלה יעל כמעט מאה תגובות של אחים, הורים, ילדים ובני זוג שכולים, שביקשו להצטרף אליה ולצחוק על הדבר שכואב להם יותר מכול. כך נולד תוך זמן קצר המופע "מה נפל עליי?" – מופע ייחודי מסוגו שכל משתתפיו הם בני משפחה שכולים. המופע מילא אולמות בכל רחבי הארץ והבהיר ליעל את מה שתמיד ידעה: בהומור יש כוח. "הומור זה בריחה מהמציאות, אבל בריחה עם סטייל", היא אומרת. "ההומור מאפשר לנו להתנתק רגשית, אבל עדיין להישאר בתוך הסיטואציה ולמצוא דרכים להתמודד איתה".

הגיעו כמאה תגובות של בני משפחה שכולים שביקשו להצטרף ולצחוק על הדבר שכואב להם יותר מכל

על החיים ועל המוות: מותר לצחוק על הכול

יש הרבה דרכים להגדיר את יעל שבח – היא אם לשישה, מחנכת, סופרת, כותבת טור בעיתון "מקור ראשון", וגם אלמנתו של הרב רזיאל שבח הי"ד שנרצח בפיגוע ליד חוות גלעד ב-2018. עבורה, ההומור היה אחד מכלי ההתמודדות הראשונים עם האבל. "כבר ביום השני או השלישי לשבעה ביקשתי מחברות שיציידו אותי בממים", היא מספרת ומתכוונת לאותן תמונות המלוות בטקסט משעשע שהופכות לוויראליות באינטרנט. "הייתי כל כך עמוסה והייתי חייבת משהו בערב שיעזור לי לעכל את כל מה שקורה. אז חברות שלי יצרו לי שרשור של ממים שגרמו לי לצחוק, ומשם הכול נהיה יותר קל".

יעל לא הופתעה מהיכולת שלה להשתמש בהומור ברגעים הקשים ביותר. מאז שהייתה ילדה היא אהבה לצחוק, וגם כשבגרה והכירה את רזיאל, הצחוק היה מרכיב בולט בזוגיות שלהם. מבחינתה, לצחוק על המוות היה לא רק דרך התמודדות אלא גם דרך להנציח את בעלה, שהעריך הומור לא פחות ממנה. "אין משהו שאני לא יכולה לעשות ממנו צחוק", היא אומרת. "חוץ מהומור גס, כל סוגי ההומור מקובלים אצלי. אני אוהבת לצחוק על עצמי, לצחוק על חולשות, לצחוק על החיים, וגם לצחוק על המוות".

איך הסביבה קיבלה את הגישה שלך להתייחס לאבל עם הומור?

"מהר מאוד מותגתי כ'זאת שעושה צחוק מהכול', אבל אנשים קיבלו את זה כי הם הבינו שמותר לי – אני האלמנה. עם זאת ברור לי שלא לכולם קל עם זה. זה לא קשור אישית אליי, יש אנשים שבאופן כללי קשה להם עם הומור שחור אז הם מעדיפים להתרחק מזה, וזה בסדר".

איך אפשר לצחוק על האבל, אך עדיין לכבד אותו?

"אני באופן אישי מאמינה שצחוק ואבל לא סותרים אלא עובדים ביחד, אבל יש לי כלל: מותר לי לצחוק רק על האבל שלי. מובן שאם אחרים צוחקים על האבל הפרטי שלהם אני יכולה להשתתף איתם בצחוק, אבל אני לא אצחק מעצמי על שום אבל אחר".

נכנסנו פעם לשבעה בדיוק כשכולם צחקו, ואמרנו יהיה מגניב לאסוף משפחות שכולות וללמד אותן להסתכל על הרגעים המצחיקים

הקהל היה צמא לזה: המופע "מה נפל עליי?"

אחרי רצח בעלה, יעל הפכה את ההומור לשפה של ממש – אבל את הכוח האמיתי של הכלי הזה היא גילתה רק אחרי השבעה באוקטובר. מייד לאחר הטבח, היא וחברתה מיכל קסטן-קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר הי"ד, החלו להגיע לבתי אבלים ולנחם. "במסגרת היותנו 'אלמנות ותיקות' ראינו שליחות לנחם נשים שנמצאות במצב שבו אנחנו היינו פעם", היא מספרת. "זאת הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית. היינו יכולות לבקר ביום אחד בשתיים-שלוש ואפילו בחמש שבעות. כשמגיעים לכל כך הרבה ניחומי אבלים יש סיכוי שנגיע בדיוק ברגע שבו כולם כבר על הקצה ומתחילים לצחוק. אז באמת קרה שנכנסנו פעם לשבעה בדיוק כשכולם שם צחקו, ואז אמרנו איזה מגניב זה יהיה אם נאסוף משפחות שכולות ונלמד אותן להסתכל על הרגעים המצחיקים סביב האבל שלהן, ואולי אפילו נרים מזה מופע".

הרעיון הזה התגלגל מהר מאוד, ובתוך זמן קצר יעל כבר כתבה את הפוסט בפייסבוק, השיגה עשרות פניות, ומתוכן נבחרו האנשים שישתתפו במופע. המשתתפים הגיעו מרקעים שונים – חילונים ודתיים, תל-אביבים ומתנחלים, מבוגרים וצעירים – אבל היו להם שני מכנים משותפים: הם מעולם לא עסקו בסטנד-אפ באופן מקצועי, ולכולם הייתה נגיעה ישירה לשכול. המשתתפים הנבחרים נפגשו והחלו לעבוד עם אנשי מקצוע מהתחום, בהם התסריטאי חן אביגדורי שאשתו ובתו שוחררו מהשבי, שעזרו להם לשייף את המערכונים שכתבו ולדייק את הפאנצ'ים. באותה המהירות שבה המופע הורם כך נמכרו הכרטיסים, ובסך הכול מולאו מקצה לקצה 15 אולמות ברחבי הארץ. "עוד לפני שהיה לנו מופע מוכן, כבר היינו סולד-אאוט", מספרת יעל. "זה הוכיח לנו שהקהל היה צמא לזה".

"אני אוהב לצחוק על המוות, ומי שלא מתאים לו – שיתפוצץ. כמו אח שלי"

מה קרה במופע? תני הצצה למי שלא נכח שם.

"כל משתתף עלה לבמה לעשר דקות של קומדיה שחורה ומשובחת. היו שם בדיחות בסגנון: 'אני אוהב לצחוק על המוות, ומי שלא מתאים לו שיתפוצץ כמו אח שלי'. זה היה מופע סטנד-אפ לכל דבר והקהל התגלגל מצחוק, אבל גם יצא עם כאב בטן כי לא את הכול היה קל לעכל".

ומיהם האנשים שהגיעו לצפות במופע?

"זה היה מאוד מגוון. כשהסתכלתי על הקהל יכולתי לראות תמהיל של כל עם ישראל, וזה היה בתקופה שבה נפגשנו אחד עם השני רק במילואים או בהלוויות, כך שהיה בזה אלמנט מאחה".

ואילו תגובות קיבלתם מהצופים?

"אנשים הודו לנו. הרבה אמרו שזאת הפעם הראשונה שהם יוצאים מהבית מאז שהמלחמה התחילה, שנתנו להם אישור לצחוק. גם היו כאלה שאמרו שבזכותנו הם מצאו דרך להתחבר לשכול".

"גם בתקופות קשות צריך לחגוג, ואפילו לחגוג ביתר שאת, אבל בתוך כך לזכור את המשפחות השכולות"

פורים, היסטוריה יהודית וטרור: כוחו של ההומור

הצלחת המופע "מה נפל עליי?" הבהירה ליעל שההומור יכול וצריך לצאת מהמרחב האישי ולהפוך לכלי התמודדות לאומי. "אני חושבת שכל אומה נרדפת צריכה הומור כדי לשרוד", היא אומרת. "ההומור היהודי התפתח ממפגש של תרבויות מנוגדות, והתוצאה היא הומור סרקסטי ועוקצני שמאפשר לנו לצחוק על עצמנו ועל מה שכואב".

החג היהודי המזוהה יותר מכול עם הומור הוא כמובן חג פורים, אבל כשמסתכלים מעבר לתחפושות ולמסכות מגלים שגם כאן, ההומור נולד מתוך סכנה קיומית. "בחג פורים, ובעוד הרבה אירועים לאורך ההיסטוריה, ניסו להשמיד אותנו ושרדנו", אומרת יעל. "אני חושבת שהבחירה לשמוח מהסיפור של פורים מדגישה את הייחוד של ההומור היהודי. אנחנו טובים בדיסוציאציה – בלהרחיק מעלינו דברים קשים מאוד ולהסתכל עליהם מזוויות קומיות".

ובכל זאת, למרות המצווה לשמוח בחג, ראינו במהלך שנות המלחמה וגם אחרי אירועי טרור שונים שאירעו במדינה, שאנשים רבים בחרו שלא להתחפש בפורים כאות הזדהות עם הנפגעים ועם בני משפחותיהם. יעל מבינה את הצורך הזה, אבל לדעתה דווקא ניסיון ההתחשבות הזה עלול לפגוע. "הרגישות הזאת עלולה ליצור ניכור מאנשים שחוו אבל או אובדן, ולשדר להם שהם חריגים", היא אומרת. "אני חושבת שגם בתקופות קשות צריך לחגוג, ואפילו לחגוג ביתר שאת, אבל בתוך כך לזכור את המשפחות השכולות – להזמין אותן לאירועים של פורים, לשלוח להן משלוחי מנות, לאחל להן חג שמח".

איזה כוח קיים בלצחוק ביחד?

"ברגע שאנחנו צוחקים ביחד בתוך קונטקסט נכון, אז אנחנו מנרמלים סיטואציה לא נורמלית כמו השכול. זה לא שאנחנו מנרמלים את השכול עצמו, אבל כן לוקחים את כל הכאב, הפחד והמתח שקיימים סביבו ונותנים להם תוקף. מעבר לכך, כשצוחקים על דברים קשים ביחד זה הופך את כולנו לשווים, ומראה לנו שבעצם כולנו חלק מאותו דבר".

ולסיום, את חושבת שהומור שחור זה ז'אנר שכולם מסוגלים ללמוד לחבב?

"תוך כדי העבודה על המופע קם עמוד אינסטגרם שקוראים לו 'דארק שכול', שאין לו שום קשר אלינו, וכל כך שמחתי לראות שההומור השחור לא נשאר איזשהו תחום אזוטרי של יעל שבח ושל עוד כמה אנשים מחופפים על כל הראש, אלא שזה כבר הופך להיות תרבות שלמה. אני תמיד מדרבנת אנשים לעשות הומור שחור, מתוך הבנה שזה הריפוי, זה החופש, זו הדרך שלנו לחברה מתוקנת".