“כשנמצאים כאן, התחושה היא שהמושגים שמאל-ימין, דתי-חילוני נגמרו. כולם רוצים להרגיש יחד”. דברים אלו נאמרו לפני מספר שבועות על ידי הרב דוד סתיו, יו״ר ארגון רבני צהר, במפגש עם משפחות החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב. הדברים אומנם מרגשים, אך יש לומר בכנות שהסיסמה שסביבה התאחד עם ישראל מייד לאחר מאורעות השבעה באוקטובר, ״יחד ננצח״, נשחקה.
בין מדורת הכלל לבין מדורת השבט
בערבו של יום העצמאות ה 76 לישראל שוחחנו עם הרב סתיו, כדי לדון לא רק בשאלה המתבקשת אם וכיצד אפשר לחגוג השנה את יום העצמאות, אלא גם בשאלה אם אנחנו יכולים לחגוג אותו יחד.
הרב סתיו, יום העצמאות הוא יום בשנה שאתה בדרך כלל מחכה לו?
אני חייב לומר שאני מחכה הרבה יותר ליום הזיכרון. אני יודע שזה יום קשה מאוד לעם ישראל, וקשה במיוחד לאלפי משפחות שיקיריהן נפלו, כולל חברים קרובים שלי, ובכל זאת אני מאוד אוהב את היום הזה.
למה אתה מעדיף את יום הזיכרון על פני יום העצמאות?
כי ביום הזה אני מרגיש שהלב הפועם של עם ישראל הוא לב אחד. אני מרגיש שעם שלם כואב את אותו כאב. תחושת הקדושה שאני חש ביום הזיכרון מזכירה לי את אווירת הקדושה ביום הכיפורים, ואם תרצה – הצפירה מזכירה לי את תקיעת השופר שיכולה לאחד ולגעת בציבור שלם ללא מילים.
ומה לגבי המחלוקת ההלכתית על הצפירה והטענה שהיא ״חוקות הגויים״?
בעיניי, אין משהו יהודי יותר מהצפירה, שמאחדת את הלבבות של עם שלם ברגע מזוקק אחד למחשבות על אותם אנשים שמסרו את נפשם. וזה עוד משהו שאני אוהב ביום הזיכרון. זהו יום שבו אני נותן לעצמי מוסר, על אנשים שהיה להם את העוצמה, את האומץ, את הכוח לצאת מאזורי הנוחות ולהקריב את חייהם למען כלל ישראל. ולבסוף, אני אוהב את יום הזיכרון יותר מיום העצמאות כיוון שלמעט ניואנסים קטנים, דרכי היישום של העצב והאבל יכולים לאפשר לכל החלקים בעם ישראל להיות יחד.
אבל גם את יום העצמאות אנחנו חוגגים יחד, לא?
שים לב לתופעה מעניינת: בטקסים עירוניים ליום הזיכרון, אין כזה דבר טקס לקהילה הדתית וטקס לקהילה החילונית. אבל בטקס יום העצמאות דווקא יש. יש אירוע תרבותי לכלל הציבור, ויש טקס של הקהילה הדתית, של תפילה וריקודים בדרך כלל עם אומנים אחרים. ברגע שמתחיל יום העצמאות, מתחילות ההבחנות התרבותיות, התיאולוגיות וההלכתיות: הוא לא יכול להשתתף בטקס כזה, והוא לא מרגיש שייך בטקס אחר. וגם בתוך בית הכנסת: אלה אומרים הלל, אלה לא אומרים הלל. יום העצמאות, שאמור לשקף את השמחה שעליה שילמנו את המחיר הכבד שמציין יום הזיכרון, דווקא מפריד בינינו. ביום הזיכרון אנחנו מתכנסים סביב מדורת הכלל, וביום העצמאות חוזרים למדורת השבט.
אבל למה?
יותר קל לנו, וזה לא טוב שזה כך, להרגיש קרובים לאלוקים וקרובים זה לזה, בכאב, מאשר בשמחה. כמו הפסוק בקהלת “טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה”. וזו בעיה, כי באמת העמוקה, אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. העובדה שאנחנו מתחברים זה לזה סביב שירי יום הזיכרון אבל בשירי הריקודים אנחנו מתפצלים היא בעיניי ביטוי למצוקה שהחברה הישראלית צריכה להתמודד איתה.
“מצפים מהרב לתת מילות עידוד ונחמה, ולא תמיד הרב עצמו מעודד או מנוחם”
איך נראים יום הזיכרון ויום העצמאות אצל הישראלי הממוצע, אנחנו די יודעים, כיוון שהנוסחה מורכבת מאותם משתנים: טקסים ביום הזיכרון, טלוויזיה, טיול ועל האש ביום העצמאות. ביקשנו לברר איך נראה סדר היום של רב בימים אלה.
איך נראה סדר היום של רב ביום הזיכרון?
זה מתחיל מזה שכמה ימים לפני יום הזיכרון, הרב צריך להתכונן לטקס של משפחות הנופלים בערב יום הזיכרון, והוא צריך לחשוב מה הוא אומר שם שיהיה משמעותי. אחר כך יש גם טקס כללי לציבור כולו, ואני נוהג גם ללכת ולדבר עם הנוער הכללי של שוהם עיר מגוריי קצת על היום הזה, כשחלק מהמטרה היא לא להפוך את יום הזיכרון ליום דיכאון כללי, אלא ליום שיש בו גם גבורה ומשמעות. במהלך היום אני מבקר אצל חלק מהמשפחות, רואה איפה אני יכול לחזק. זה המקום היחיד שאולי לרב קשה יותר ביום הזה: מצפים ממנו למילות עידוד ונחמה, אבל לא תמיד הוא בעצמו מעודד ומנוחם.
יש חברים אישיים שהרב איבד במלחמות ישראל?
שֵירַתי בצבא בחיל השריון, ויש נופלים מתוך מעגל החברים הראשון, שנפלו במלחמת לבנון הראשונה. בכל שנה אני משתדל להזכיר מי מחבריי באחת מההרצאות שלי. גדי רז משדה אליהו, נפתלי דודלס, שנהרג חודש וחצי אחרי שהוא התחתן ועוד ידידים קרובים ורחוקים רבים נוספים. השנה זה קצת שונה, כי הנופלים הם כבר בנים של חברים, אם זה הבן של הרב וייצן, אם זה הבן של יעקב ניצן, אם זה הבן של צביקה גרינגליק. ויש כמובן את ההרוגים של שוהם, שאנחנו לא שוכחים לרגע.
ומה לגבי סדר היום של יום העצמאות? רבנים עושים “על האש”?
אני אישית לא יודע לעשות על האש, אז אם מישהו מהילדים שלי מתנדב לעשות יש על האש ואם הוא לא יתנדב לעשות – לא יהיה על האש. אני מקווה שמי מהם יקרא את הריאיון הזה ויבין את הרמז.
ומה עושים בשאר היום, לומדים מסכת חגיגה בסנוקר?
בערב, לאחר התפילה החגיגית בבית הכנסת, אנחנו עושים סעודה משפחתית גדולה, ומספרים בה את סיפורי ההלל, הניסים והנפלאות שהיו במדינת ישראל מהקמתה ועד ימינו. ביום, יש אצלנו בקהילה הלל מוזיקלי שאני מוביל, ואחר כך הולכים איש לביתו ועושים מה שעושים. בעבר הייתי מקפיד לצפות בחידון התנ״ך או להאזין לו. כיום, בשל אילוצים שונים של הרצאות ושיעורים, אני לא תמיד מצליח.
הזכרת אמירת הלל מוזיקלי. גם השנה?
אני חושב שהשנה, דווקא בגלל הקושי, דווקא בגלל הכאב, אנחנו צריכים להגיד הלל ביתר שאת וביתר עוז. השנה אנחנו מבינים מהי המשמעות של מדינה. הביקורת על התנהלות המדינה וצה״ל בשבעה באוקטובר היא מוצדקת ויש הרבה דברים לחקור ולתקן. זה לא שולל את העובדה שיש לנו מדינה ויש לנו צבא, ואלה דברים שלא היו לפני שקמה המדינה.
אתה מדבר על פרספקטיבה. במלחמת יום כיפור היית בן 13. אתה יכול להשוות את האווירה?
אני זוכר את יום העצמאות של אחרי מלחמת יום כיפור. זוכר במידה מסוימת גם את התקופה של לפני מלחמת ששת הימים, עם החששות והחרדות. אבל השנה מרגיש לי שזה יום העצמאות הקשה ביותר. לא הייתה אז את אווירת הנכאים הקשה שיש היום, ואולי אני אומר את זה כי בכל זאת הייתי ילד ואני לא יודע באמת מה חשבו ההורים. אבל גם כילד, אני זוכר שטיילנו על הר ציון בירושלים לפני מלחמת ששת הימים, ועם כל החששות, האווירה הייתה רגילה.
אפשר להבין את זה נוכח מה שעברנו בשבעה באוקטובר, לא?
לגמרי. אני לא מבקר את האווירה הקודרנית, אבל דווקא בגלל האווירה הקודרת, אנחנו צריכים לזכור גם את הצורך לשמוח על זה שיש לנו מדינה, ושיש לנו אפשרות ויכולת לבקר את מה שטעון ביקורת, ולתקן את מה שצריך תיקון.
“אני חושש שנכדיי ישאלו אותי בעוד 20 שנה למה לא עסקתי בהצלת יהודים”
הרב דוד סתיו נחשב לדמות מבוקשת לא רק בישראל, אלא גם בארה”ב ובאירופה. הוא אף כיהן בעבר כראש ישיבה וכרב קהילה באנטוורפן, בלגיה, ומכיר את הלך הרוח בקרב יהודי התפוצות.
עוד שאלה של פרספקטיבה, הפעם גיאוגרפית: איך זה לחוות את יום העצמאות מבלגיה?
אני רוצה לומר שזה פשוט בלתי אפשרי לחוש את יום העצמאות ועוצמתו מחו”ל. זה מתחיל מהסיבה הכי פשוטה: זה יום עבודה, זה יום לימודים. היהודי בחו”ל יכול להכניס לזה חלון שעה של תוכן, או ארוחה חגיגית, אבל הוא לא יכול באמת להרגיש את זה, או להתחבר לזה כמו שאנחנו מרגישים את זה כאן. זה משהו אחר לגמרי, וטוב שכך. יום העצמאות שייך למדינת ישראל.
אחרי השבעה באוקטובר יחס היהודים בגולה לישראל השתנה?
לא מספיק. קרה דבר מדהים השנה, כי גילויי האנטישמיות גואים ברמות אחרות, ואומנם יש שינוי ויותר יהודים מבינים שהם צריכים לעלות, אבל לא ברמות שהיינו מצפים שזה יקרה וזה מפתיע וגם מאכזב. חלק מזה כרוך בנו. אנחנו לא מספיק כשירים לזה, לא מספיק מעודדים את זה, לא מספיק בונים את הכלים לזה.
אבל האחריות היא קודם כול שלהם, לא?
אני חייב לומר שברמה האישית, ממש בשבועות האחרונים, הנושא מאוד מעסיק אותי. אני לא רוצה להגיע למצב שבעוד 20 שנה ישאלו אותי נכדיי, סבא, איך ראית את הסערה הגדולה הזאת מתקרבת לאירופה ולארצות הברית, ואתה היית עסוק בלשפר את מערך הכשרות, הנישואים והחיבור לזהות היהודית בישראל, במקום לעסוק בהצלת יהודים?
הנושאים הרבים שארגון צהר מטפל בהם חשובים מאוד לחברה הישראלית ולעם היהודי.
נכון מאוד, ועדיין מקננת בי המחשבה הזו שחייבים להכניס לחשיבה גם את סוגיית יהודי הגולה והצלתם. לעולם לא עוד היא לא סיסמה ריקה. יש לה משמעות, במיוחד אחרי השבעה באוקטובר.
“אין לי בעיה עם חילוקי דעות, אלא עם חילוקי לבבות”
ארגון צהר, שבראשו עומד הרב סתיו, פועל במגוון מישורים: החל משירותי דת מאירי פנים, דרך מערך כשרות חלופי ועד לפעילויות המחברות את הציבור הרחב אל זהותו היהודית. העומד בבסיס כל אלה – הרצון לאחד את עם ישראל סביב זהות יהודית משותפת.
יש לעם ישראל סיכוי להתאחד סביב זהות משותפת, או שהשסעים הם גזירת גורל יהודית?
קודם כול, יש בזה משהו גנטי. משהו בדי-אן-איי של העם היהודי מוביל לכך שמחלוקות מלוות אותנו מתחילת הדרך, וחרף המחירים הנוראים שלהן אנחנו ממשיכים בכך. גם הנביאים אומרים לנו שעץ יהודה ועץ אפרים יהפכו לעץ אחד. במידה רבה, מה שמתרחש לנגד עינינו הוא חלק מהתהליך הזה שבו בני אדם צריכים להתחיל ללמוד לחיות יחד. חלק מהתהליך הזה כולל מחלוקות, אבל אני חושב שחילוקי הדעות הם החלק הטוב בדי-אן-איי הזה. הבעיה מתחילה בחילוקי הלבבות, וזה משהו שאפשר לעבוד עליו ולתקן אותו.
איזה חלק יש לשבעה באוקטובר בעניין הזה?
אני מאמין שאנחנו בשעת רצון; שבין היתר, השבעה באוקטובר פתח את העיניים להרבה מאוד אנשים במובן הזה שהוא אמר להם, חברים, זה לא משנה אם אתה דתי או חילוני, ימני או שמאלני, החמאסניק שונא את שניכם באותה מידה. ידענו את זה על היטלר, אבל חשבנו שאולי זה השתנה במשהו. גם במחקרים שעשינו עולה שיותר ויותר אנשים מחפשים לחזק את החיבור לזהות היהודית ולמורשת שלהם, והחיבור הזה יאפשר לנו להפסיק להיות חלוקים, לפחות בלבבות.
מחקרים זה נחמד, אבל אתה פוגש את הרצון הזה להתחבר לזהות יהודית גם בשטח?
בכל מקום. לדוגמה, הצעתי בשוהם לפני הרבה שנים שבפתיחת טקס יום העצמאות יבוא גם הרב לשאת תפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה”ל. ביקשתי ומכבדים אותי אז נתנו לי, אבל זה לא היה משהו שהרגשתי שהמארגנים עצמם רוצים, ועם השנים המנהג פסק. השנה הם פנו מיוזמתם, ביקשו, ממש הפצירו בי שאבוא לשאת את התפילה ואפילו להרחיב אותה. הצורך בתפילה מגיע מהעם עצמו.
כמנהיג של הציבור המזוהה כדתי-לאומי, מהו התפקיד שלו בחיבור המחודש הזה לזהות יהודית?
הציבור הדתי-לאומי היה אמור להיות הציבור שמגשר בין הציבור האמוני לציבור החילוני. הציבור הדתי-לאומי מאמין בתורה, מאמין במדינה, מאמין בצבא, מאמין ביכולת להיות גם וגם. אבל לצערי, עם השנים היטשטש התפקיד הזה, וחלק ממנהיגי הציבור הזה מתנהלים כמי ששייכים לקבוצה אחת, לצד אחד, לצד הדתי-האמוני, שלא מבין שאי אפשר להקים מדינה בלי שותפות של כולם. השגת כל מטרה ערכית, לאומית, או ציבורית מחייבת שותפות של כל העם.
ואיך הציבור הדתי-לאומי יכול לחזור למקום המגשר הזה?
המשימה היא קודם כול להקשיב. כשאתה רוצה לחבר אליך מישהו אתה צריך לדעת להקשיב לכאב שלו, לחששות שלו. לשם הציבור הדתי-לאומי צריך לחתור. לשם ההנהגה שלו צריכה לחתור, ולשם גם אני משתדל להוביל אותו.
ביום ההולדת ה-100 של המדינה, יש סיכוי שכולנו נחגוג באירוע מרכזי אחד של יום העצמאות?
התשובה מורכבת. זה נכון שיש זהות יהודית משותפת, אבל יש גם ערכים שאינם משותפים, ושכל צד יכול לשמור לעצמו. אני, למשל, לא רוצה שיהיו בשמחת יום העצמאות שלי ריקודים שכוללים לבוש שאינו הולם את ההלכה. עם זאת, אני גם לא רוצה שהחברה החילונית תרגיש שאני נכנס לה למטבח או לחדר ההלבשה. אם כדי לחגוג יחד מישהו יצטרך לוותר על הערכים שלו, אני לא רוצה את זה. הייתי כן רוצה שיהיו ביום העצמאות איים משותפים לכולנו, אבל שהיוזמה אליהם תבוא מתוך רצון אמיתי והבנת הצרכים של כל צד, ולא מתוך תחושת ויתור על ערכים.
לסיום, בערב יום הזיכרון הזה, מה כל אחד מאיתנו יכול לעשות כדי להמשיך להיות יחד?
דיברתי קודם על כך שביום הזיכרון יש לי תחושות דומות לאלה שאני מרגיש ביום הכיפורים. השנה, אני מרגיש שגם החלק של בקשת סליחה הוא קו שמחבר את יום כיפור ויום הזיכרון. לכולנו יש על מה לבקש סליחה זה מזה, ולא רק על מה שהיה כאן לפני השבעה באוקטובר. אני, למשל, מתכוון לפתוח את דבריי בטקס יום הזיכרון הקרוב בבקשת סליחה מהדור הצעיר, שהייתה נטייה לזלזל בו כדור הטיקטוק, שלא יַראה חוסן מספק בזמן אמת, אבל התגלה כדור שיש הרבה מה ללמוד ממנו על גבורה ורעות בשדה הקרב.