הקדיש נאמר כמה פעמים במהלך התפילות היומיומיות, אך יש לו כמה גרסאות: קדיש שלם, חצי קדיש, קדיש דרבנן וקדיש יתום. קדיש יתום היא הגרסה המוכרת ביותר, שנאמרת, בין היתר, בהלוויות ובאזכרות. לא רק שומרי מצוות ומסורת אלא גם חילונים רבים נוהגים לומר קדיש אחרי מוות של בן משפחה. עם זאת, אולי בגלל שהיא נאמרת בשפה הארמית, לא רבים עוצרים לתהות על משמעותן של המילים הנאמרות.
קדיש: מה זה בכלל יתגדל ויתקדש שמיה רבא?
משמעות המילים הפותחות את הקדיש בעברית הן: “יתגדל ויתקדש שמו הגדול”. כלומר, הקדיש עוסק בהאדרת שמו של אלוהים, מוטיב שחוזר לאורך התפילה כולה. המשמעות הזו מפתיעה, שכן לא ברור הקשר שבין אובדן של אדם קרוב לבין שמו וכוחו של אלוהים.
תשובה מעמיקה ומעוררת מחשבה לשאלה זו נתן הסופר העברי זוכה פרס הנובל ש”י עגנון, בחיבורו “פתיחה לקדיש אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל” שפורסם בערב יום הכיפורים תש”ח, קצת יותר מחצי שנה לפני קום המדינה.
חיבור זה, הפך לצערנו לרלוונטי במיוחד בשנה האחרונה. לקראת שמחת תורה, יום השנה העברי למאורעות השבעה באוקטובר, שבו ישראלים רבים יגידו קדיש על יקיריהם שנרצחו, אנחנו מציעים לקרוא בעיניים חדשות את חיבורו של עגנון.
קדיש יתום:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ.
יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם אשר ברא כרצונו.
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ
וימליך מלכותו, ויצמיח ישועתו, ויקרב (יקדים) משיחו
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן
בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא
יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן
יתברך, וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא מעל לכל הברכות, השירות, התשבחות והנחמות שאומרים בעולם, ואמרו אמן
נוסח ספרד:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן
נוסח אשכנז:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כְָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן
יהי שלום גדול מן השמיים, וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן
עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואמרו אמן.
על חיילים, לגיונות ומלכים שנפחת כבודם
הטקסט שכתב עגנון כולל חמש פסקאות, הבונות מהלך מחשבתי מרגש ומעניין. הפסקה הראשונה מציגה בסיס למשל, אשר ישווה בהמשך בין אלוהים לבין מלך בשר ודם:
מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו מוציא חיילותיו להרוג וליהרג. ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו, ספק הם חשובים בעיניו ספק אינם חשובים בעיניו. ואפילו חשובים בעיניו חשובים הם כמתים, שכל היוצא למלחמה מלאך המוות כרוך בעקיבו ומתלווה לו להרגו. פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני כלי משחית ונהרג מעמידין אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו, ואומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם יש לו למלך הרבה כנגדו.
מלך אנושי לא מרגיש כאשר חייל אחד נופל בקרב. לא מדובר כאן בביקורת פוליטית על התנהלותן של מלחמות. אפילו כאשר המלך אוהב את עמו ומצטער על כל אובדן, חייל אחד לא משנה את מהלך המלחמה. מלך טוב לא נותן לנפילה של חייל להטריד אותו ברמה האסטרטגית.
הפסקה השנייה מציגה את ההנגדה שבין הקשר של מלך בשר ודם לנתיניו לבין הקשר של אלוהים לעם ישראל:
אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך מלך חפץ בחיים אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה’ בנו, כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של הלך ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.
בניגוד למלך אנושי, אשר כוחו בא לידי ביטוי באמצעות עוצמה צבאית, המצריכה צבא גדול, כוחו של אלוהים, רומז עגנון, הוא באהבת השלום ורדיפתו, ועל כן בחר בעם ישראל, “המעט מכל העמים”. דווקא כיוון שאין המון יהודים בעולם, ובשל אהבתו של אלוהים לעם ישראל, עבור אלוהים כל אחד מעם ישראל שווה ערך ל”לגיון” – כלומר, חטיבה צבאית שלמה. וכאן מכניס עגנון את התובנה החמקמקה אך המתבקשת: כאשר אפילו אחד מעם ישראל הולך לעולמו, לא רק אנחנו כאן בעולמות התחתונים מרגישים את זה, אלא אלוהים מרגיש את כוחו שלו בעולם נחלש.
הפסקה השלישית מכניסה את מילות הקדיש להקשר החדש שבנה עגנון:
לפיכך אנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יגדל כח השם ולא יביא לתשות כח לפניו יתברך, ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה. וימליך מלכותיה, שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. בחייכון ויומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותושבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם.
הסיבה שבגינה נפתח הקדיש במילים “יתגדל ויתקדש שמו הגדול”, טוען עגנון, היא דווקא בשל פחיתות שמו הנגרמת כתוצאה ממיתתו של אדם מישראל. אנחנו, המצטערים על לכתו של קרוב, לא אומרים קדיש על עצמנו ועל עיצבוננו, אלא מפנים את הזרקור כלפי מעלה, ו”מגדלים את שמו” של אלוהים שנפגע. כאשר שמו של אלוהים נפגע, נפגעים גם הערכים החשובים באמת, הערכים שעליהם מופקד עם ישראל: שלום, ברכה, שירה ונחמה. לכן, לכאורה, אנחנו אלה שמעודדים את אלוהים כאשר מישהו מעם ישראל הולך לעולמו.
בפסקה הרביעית, מגיע חידוד חשוב:
אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד, אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו. נהרג אחד מלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו.
לא בכדי בחר עגנון לפתוח במשל שמכניס אותנו להקשר מלחמתי. את הפתיחה לקדיש כתב עגנון בסמוך למלחמת העצמאות, שבאה לאחר אפיזודות שונות של פרעות ביהודי ארץ ישראל, ולבסוף גבתה את חייהם של 6,000 בני היישוב, חיילים ואזרחים. אם בפסקאות הקודמות עסק עגנון בכל אדם מישראל שהלך לעולמו, גם אם בשיבה טובה, בפסקה הזו הוא מתייחס באופן ספציפי למי שנהרג בארץ ישראל.
לפי עגנון, לארץ ישראל יש מעמד מיוחד – היא ארמונו האישי (פלטרין) של אלוהים, וכל יהודי שחי בארץ ישראל הוצב על ידי אלוהים ביחידה מובחרת של שמירת שמו וכבודו. לכן, פגיעה ביהודים בארץ ישראל, “בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל”, שונה מפגיעה ביהודי בכל מקום אחר בעולם. הפחתת שמו של אלוהים במקרה כזה היא גדולה יותר – היא פוגעת בכבוד שמו, כבוד עמו, וכבוד ארצו ונחלתו.
בפסקה החמישית, החותמת את הטקסט, מפנה עגנון את המסקנות אל כל אחינו בית ישראל:
לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוין את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן.
כלומר, אמירת קדיש, שנועדה לרומם את שמו של אלוהים שנפגם בשל מותו של אדם מישראל, חשובה במיוחד כאשר נאמר קדיש לזכרם של מי שנספו בהגנה על הארץ ועל החיים בה. ובעת צרה, כמו במלחמת העצמאות, זה עניין של “כל בית ישראל”, ולא רק של משפחות הנופלים.
תוכחה מרומזת?
ברובד הפשוט של הדברים נותן עגנון הסבר למילות הקדיש, ומענה לשאלה למה אנחנו מתפללים להגדלת שמו של אלוהים כאשר מישהו נפטר. אך ברובד העמוק אי אפשר שלא לראות בדברים גם תוכחה כואבת כלפי שמיים: אם אלוהים נחלש כל כך עם כל אדם מישראל שנפטר, מדוע הוא לא מונע את שפיכת דמם של כל כך הרבה יהודים על אדמת ארץ ישראל?
עגנון לא מנסה לספק תשובות, וגם לא מטיח שאלות מפורשות. הוא רומז לנו ולאלוהים, ששני הצדדים צריכים כנראה לחשוב על מעשיהם. לכן אנחנו מתפללים “עלינו ועליו”, כי הפורענויות המתרגשות לבוא על יהודי ארץ ישראל פוגעות לא רק בנו, בני האדם, אלא גם בשמו של אלוהינו, המוצג כמי שנזקק לבני האדם.
במידה מסוימת, תפיסה זו של אלוהים היא הכרחית במחשבה על תפילה, שתמיד טומנת בתוכה את התהייה עד כמה אלוהים צריך אותנו, בני האדם. מצוות התפילה היא הזמנה לקשר עם אלוהים, מתוך מחשבה שגם הוא מעוניין בקשר הזה וצריך אותו; שגורלנו וגורלו כרוכים זה בזה.
מאורעות השבעה באוקטובר העלו שאלות רבות וקשות על אמונה, על הרוע בעולם ועל תפקידו של עם ישראל במדינת ישראל. עגנון נותן לנו זווית ראייה חדשה שדרכה אפשר להביט אל המציאות, ואל התקווה.
למחשבות ולתשובות נוספות על אלוהים, אמונה והשבעה באוקטובר, צפו בסדרה “אלוהים אדירים” עם אמילי עמרוסי >
קרדיט וטקסט מלא: ש”י עגנון, סמוך ונראה, שוקן 1998, עמ’ 238